סוגיה עקרונית הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בר”ע 6169-17
בדרך כלל, תיקי משפחה אינם מגיעים לבית המשפט העליון והערעור נעצר בבית המשפט המחוזי ולא ניתנת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אם לא מדובר בסוגיה משפטית עקרונית.
כאשר הסוגיה הינה בעלת חשיבות משפטית, מחליט בית המשפט העליון לדון בבקשת רשות ערעור ונותן רשות ערעור ודן בסוגיה לגופה.
המקרה המתואר להלן נדון בבית המשפט העליון עקב השאלה המעניינת שהוא מעלה
בני הזוג נישאו בשנת והתגרשו בשנת 2009 לאחר שהנישואין עלו על שרטון באופן סופי, כאשר בשנת 1993 נערך ביניהם הסכם ממון והקשר הזוגי המשיך למרות המשבר.
הבעל תבע לבטל חלקים מהסכם הממון ואילו האישה דרשה את אכיפתו של הסכם הממון ככתבו וכלשונו.
בשנת 2013, בית המשפט למשפחה דחה את תביעת הבעל וקיבל חלקית את תביעת האישה וכפועל יוצא מכך הורה על חלוקה שווה של הכספים שנצברו בחשבונות הבנק עד לגירושים שאירעו בשנת 2009 וכן על חלוקה שווה של ההפקדות בקופות הגמל וקרנות הפנסיה שנצברו עד לתחילת ינואר 2017.
הערעור לבית המשפט המחוזי
האישה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. היא טענה שהמועדים שנקבעו אינם משקפים את הסכמות הצדדים כפי שנוסחו בהסכם הממון והמועד הנכון לצורך איזון הזכויות הוא מועד הקרע המקורי משנת 2007 שכן לאחר מכן כל צד צבר זכויות כלכליות שאין להן קשר לצד השני.
בית המשפט המחוזי רצה לפשר בין הצדדים ולצורך כך נתן צו לבנקים לחשיפת מידע אודות כל אחד מן הצדדים.
במסגרת הבירור הכלכלי ועל מנת להבין מה הפער הכלכלי בין הצדדים, בני הזוג לשעבר אשר התגרשו, הוא הוציא צו המורה לבנקים ולמוסדות הפיננסיים שבהם מתנהלים החשבונות וקופות הגמל לחשוף את היתרות כפי שהיו במועד הגירושין ובחודש ינואר 2017.
יחד עם זאת, כב’ השופט מזוז קובע כי הרצון לפשר ולסייע לצדדים אין בו הצדקה מספקת כדי לפגוע בפרטיות
בית המשפט קובע כי בעוד קידום פשרה מאפשר הפעלת סמכויות כופות מסוימות מצד בית המשפט, כגון זימון בעלי הדין להתייצב בעצמם לדיון המקדמי (תקנה 445(ג) לתקנות; רע”א 7284/09 רוזנשטיין נ’ מדינת ישראל, וגם זאת בגבולות של צורך ומידה (רע”א 7340/01 סיגנל טורס בע”מ נ’ יובל, פ”ד נו(2) 1 ובאופן השומר על יכולתם של הצדדים להסכים או לדחות את הצעת הפשרה לפי שיקול דעתם הבלעדי; אין בית המשפט רשאי – בשם הניסיון להביא לפשרה – לכפות על הצדדים לחשוף מידע פרטי שאין בו תועלת לצורך קיומו של ההליך. דרך פעולה שכזו, פוגעת בזכויות הפרט בלי הצדקה. הפשרה, אשר אין חולק על חשיבותה, אינה תכליתו העיקרית של ההליך המשפטי. ההליך המשפטי נועד, בבסיסו, לפתור סכסוכים על ידי גילוי האמת והכרעה בזכויות בעלי הדין. לעומת זאת, הפשרה מבוססת, כל כולה, על יסוד ההסכמה; מכאן הלגיטימציה של פסיקה על דרך הפשרה בהליך המשפטי. ברי אם כן כי ללא הסכמת הצדדים לחשיפת פרטי המידע המבוקשים, לא יכול בית המשפט להורות כן לצורך קידומה של אפשרות פשרה.
האישה לא השלימה עם ההחלטה והגישה בר”ע לבית המשפט העליון בגין הצו הגורף.
על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה האישה בר”ע וטענה שהמידע אודות הכספים שנמצאים במוסדות הפיננסיים השונים כלל אינו רלוונטי להכרעה בערעור שהגישה וחשיפתם פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותה לפרטיות.
עוד נטען כי ההחלטה להורות על חשיפת היתרות כפי שהיו בינואר 2017 גם ביחס לכספים הנזילים אינה עולה בקנה אחד עם קביעת בית המשפט למשפחה שלפיה רק הכספים בקופות הגמל שנצברו עד מועד זה – יחולקו שווה בשווה ואילו השאר אינו בא איזון.
הבעל, טען מנגד שהבקשה נועדה להסתיר כספים שקיבלה האישה לאורך שנות עבודתה, וכי לא ייגרם לה כל נזק מחשיפת הפרטים במסגרת ההליך המתנהל ממילא בדלתיים סגורות.
מידע פרטי שאינו רלוונטי להליך לא ייחשף
כב’ השופט מני מזוז קיבל את ערעורה של האישה וקבע כי השאלה העיקרית שיש להכריע בה היא האיזון הראוי בין הזכות לפרטיות לבין אינטרס קיומו של הליך משפטי תקין דהיינו השקיפות הנדרשת בניהול ההליך המשפטי.
השופט קבע שהפגיעה בפרטיות בני הזוג דרך חשיפת היקף הכספים שצבר כל אחד מהם לאחר הפרידה אינה מוצדקת שכן היא אינה דרושה לצורך ההליך המשפטי שמתנהל במחוזי, בו נדרשת אך ורק הכרעה בשאלה העקרונית של מועד איזון המשאבים.
אין חולק כי מידע הנוגע למצבו הכלכלי של אדם הוא מידע פרטי. שימוש במידע זה ללא הסכמה מהווה פגיעה בפרטיות. אף על פי כן, יש שחשיפתו של מידע פרטי נדרשת לצורך קיום הליך משפטי תקין, הוגן ויעיל, שהרי לעתים “עשיית משפט צדק מחייבת הצגת נתונים ועובדות החוסים תחת הגנת הפרטיות שבלעדיהם לא ניתן להגיע לחקר האמת” (בע”מ 3542/04 פלוני נ’ פלונית).
במקרים כאלה, מתעוררת שאלת האיזון הראוי, היינו אימתי מוצדק לפגוע בזכות לפרטיות, ועד כמה, על מנת להשיג את התכלית המבוקשת. ככלל, הפגיעה בזכות לפרטיות – ככל שהיא נדרשת – צריכה לעמוד בדרישת המידתיות.
בהתאם, פגיעה כאמור תהיה מוצדקת כאשר לא קיימת חלופה אחרת כגון הוכחה בראיות אחרות או בנטלים; בהינתן שהפגיעה היא המינימאלית ההכרחית; וכאשר יש צורך ממשי בחשיפת הפרטים לשם קיומו של ההליך המשפטי; רע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי, פ”ד מז(5) 764, ע”א 174/88 גוזלן נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ”ד מב(1) 563 (1988) שאמנם עסק בחשיפת מידע פרטי של מי שאינו בעל דין בהליך, אך הדברים שנקבעו שם רלבנטיים לענייננו.
בענייננו, המידע שבית המשפט הורה על חשיפתו הוא מידע אודות מצבם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג – תנועות בחשבונות הבנק ובמוסדות פיננסיים אחרים. כעולה מכתבי הטענות ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, חלק מהמידע, ודאי זה המתייחס לתקופות שלאחר הקרע בין בני הזוג (שנת 2007), אינו משותף לשניהם.
מובן כי מידע זה הוא מידע פרטי, וחשיפתו ללא הסכמת הצדדים – כל אחד ביחס למידע האישי שלו – מהווה פגיעה בפרטיותם. האם פגיעה זו היא מוצדקת? לדעת בית המשפט אין הדבר מוצדק.
הטעם לכך הוא כי אין כל צורך אמיתי בחשיפת המידע של כל צד כלפי רעהו על מנת לקיים את ההליך המשפטי באופן תקין. ההליך שהוגש לבית המשפט המחוזי הוא ערעור מטעם האישה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. חשיפת המידע בהתאם למועדים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו נדרש לצורך הליך הערעור. “הפיכת פסק הדין לאופרטיבי”, כלשונו של בית המשפט המחוזי, אינה נדרשת לצורך הכרעה בטענות הצדדים במקרה הנוכחי.
בית המשפט הוסיף שבית המשפט גם אינו רשאי במסגרת ניסיונותיו להביא את הצדדים לפשרה לכפות עליהם לחשוף מידע פרטי שאין בו תועלת לקיום ההליך, ועל כן קיבל את הערעור וביטל את הצו שנתן בית המשפט המחוזי.
