רוב הבעיות וההליכים המשפטיים בעניין משמורת והסדרי ראיה, נובעים מהעובדה שאבות רוצים לפגוש בילדים יותר מאשר האימהות רוצות ומסכימות. ועל הרקע הזה מתגלעות המחלוקות.
מרבית הטרוניות בהן אני נתקלת היא של אבות כלפי אימהות אשר אינן מאפשרות להם לפגוש את הילדים במידה נרחבת, ואשר מתנגדות למשמורת משותפת. בהערת אגב ייאמר כי כיום השיח עוסק באחריות הורית משותפת ובחלוקת זמנים במקום לעסוק במשמורת משותפת, מונח שיכול לגרום להסלמה בסכסוך, ועל כן לעיתים מוותרים עליו.
הרבה הורים נלחמים על סוגיית המשמורת המשותפת או על הסדרי הראיה והסדרי המפגש וסיפורים מסוג זה אני שומעת בלי סוף במשרדי.
כיום הגברים מאוד מעורבים ומעוניינים לגדל את הילדים, חלקם רוצים להיות שותפים לחיי הילדים ממניעים של רצון טהור ונקי וחלקם גם עושים זאת כדי לנסות ולהפחית מזונות, וגם זה מניע לגיטימי. כל עוד קיימת הלימה בין סכום המזונות לכמות המפגשים וחלוקת אחריות הורית תקינה.
מה קורה כאשר אחד ההורים אינו מקיים את הסדרי הראייה באופן שיטתי?
אם האם ממאנת לאפשר לאב לראות את הילדים – הרי שסביר להניח כי בשלב כלשהו תפקע סבלנותו של בית המשפט, ויש לומר שבצדק (אלא אם יש חשש ממשי לפגיעה בקטינים פיסית נפשית או מינית) ולאחר מספר התראות, האם תחויב בקנס בשל הפרת הצו השיפוטי ויש לא מעט תקדימים בנושא והדבר כבר אינו בגדר חידוש אלא נורמה.
אם שמנסה לנכר את הילדים מהאב תחויב בקנסות עד שתיעתר לצווים. במקרה קיצוני יותר יורה בית המשפט על העברת המשמורת מאם מנכרת, כדי לנסות ולא לאפשר את הניכור והניתוק מהאב.
צריכים להתייעץ? עו”ד עם 38 שנות ניסיון לשירותכם – השאירו פרטים:
האם ניתן לפעול כנגד אב שפחות מעוניין לפגוש בילדיו ושאינו לוקח עליהם אחריות, כפי שיש צורך ומתחייב מתוקף אבהותו?
ומכאן לשאלה הספציפית יותר האם ניתן לכפות על הורה לראות את ילדיו בהתאם להסדרים שנקבעו? בין בהסכם ובין בפסק דין?
אב מתגרש מאם ילדיו, מאשתו לשעבר, הוא לא אמור להתגרש מהילדים, ויחסו כלפי הילדים אינו אמור להשתנות. מה קורה אם אקסיומה זו אינה מתקיימת?
כהורים, הרצון הברור שלנו הוא לבלות מה שיותר זמן עם ילדינו, והשאיפה שלנו היא להיות מסוגלים להשקיע בהם מה שיותר מאהבתנו ומהפנאי שלנו. רובנו, אם אם לא כולנו, עושים מאמצים רבים כדי לבלות עם ילדינו ככל שניתן. אנו משקיעים מזמננו, כספנו ומרצנו כדי לחנך את ילדינו ולהעניק להם כלים וחינוך לעצמאות, ערכים שאנחנו דוגלים בהם ולהעניק להם אושר והצלחה מהיבטים שונים.
עובדות אלה לא אמורות להשתנות גם לאחר הליכי גירושין ופרידה של ההורים.
למרות הכל, לעיתים עולה השאלה מה דינו של אב שלא רואה את ילדיו, אף על פי שהוא חתום עם אם הילדים – האישה ממנה התגרש או נפרד – על הסכם גירושין הנוגע בין היתר למשמורת, הסדרי ראיה והסדרי מפגש?
ישנן כמה דרכים לטיפול בסוגיה זו שהיא יחסית חריגה, שכן כאמור לעיל מרבית הגברים בהם אני נתקלת – רוצים יותר מפגשים עם הילדים, ולא פחות.
ישנה הדרך הטיפולית – לפנות למתאמת הורית על מנת שתמצא ביחד עם בני הזוג את המימון ההולם לכל אחד מבני הזוג לצורך מפגש עם הילדים.
אפשר לפנות במשותף לגישור אצל עו”ד או פסיכולוג על מנת להסדיר את המפגשים של האב עם הילדים ולוודא כי יעמוד בהם.
זוהי הדרך הטיפולית. לעומת זאת – בית המשפט, אם הדרך הטיפולית לא תעלה יפה ומתאמת הורית לא תצליח להסדיר את הסדרי המפגש בין ההורים – הרי שיהיה מקום לעתור בפני בית המשפט לסעדים כמפורט להלן:
- לעתור להטיל קנס על האב כל אימת שהוא מפסיד מפגש עם הילדים שלא מסיבה מוצדקת ושלא בשל כוח עליון או נסיבה שאין עליה שליטה אלא מבחירתו שלו.
- לעתור להגדלת מזונות בהתחשב בכך שיותר מהעול הכרוך בגידול הילדים מוטל על האם.
בתמ”ש 37245-07-13 פלונית נ’ פלוני, עסק בית המשפט בתובענה שהגישה האישה נגד בעלה לשעבר, בגין אי קיום הסדרי ראיה. הסדרי הראיה של האב עם בנותיו היו אך ורק כל סוף שבוע שני. כלומר פחות מהמינימום המקובל. אף על פי כן, גם בהסדר זה האב לא עמד ובפועל הוא כמעט ולא פגש בבנותיו ואפילו הסדרי הראיה המצומצמים – הופרו על ידו ולא קוימו.
כל אחד יודע ומבין נתק בין הורים לילדים שראשיתו כבר בשלב הילדות, עשוי להשפיע רבות על ביטחונו העצמי של הילד, על תפיסת חייו ועל נפשו העדינה של ילד.
ילד כידוע זקוק גם לאב וגם לאם וזוהי האופציה הראשונה במשפחות שנפרדו. נכון שלא לכל ילד יש גם אב וגם אם, אך אלו הם המקרים החריגים, כגון:
- מקרה בו אחד ההורים נפטר.
- מקרה בו אחד הורים ביצע רילוקיישן והמפגשים הם נדירים, אחת לשנה בדרך כלל או פחות.
- מקרה בו מדובר בשני גברים שהינם הורים.
- מקרה בו ישנן שתי אמהות שהורותן משותפת.
- מקרה בו אומץ ילד על ידי אב או אם יחידנים (אפשרי בחו”ל, לא בארץ).
- מקרה בו אשה החליטה להביא ילד באמצעות תרומת זרע מבנק הזרע.
יחד עם זאת, מרבית המקרים אינם כאלה ולרוב הילדים יש אם ואב מתפקדים, גם אם הם גרושים ואינם חיים יחד תחת קורת גג אחת עם הילדים.
אלה המקרים הלא שגרתיים, ובדרך כלל גם כאשר הורים מתגרשים נותרים לילד שני הורים, הגם שהם נפרדים. מוסכמה ידועה היא שילד נזקק לשני הורים משני המינים – אב ואם, והגם שבזמנים המודרניים הקיימים לא בהכרח זה מתקיים – זוהי האופציה היותר טובה עבור ילד.
יודגש כי על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לשני ההורים יש גם חובות לא רק זכויות כלפי הילדים. חובתו של אב בין היתר לפגוש בילדיו מעוגנת בסעיפי החוק, ואין זה רצוי כי יחמוק ממנה.
ברור שקיים קושי מובנה להטיל סנקציה על הורה שפשוט אינו רוצה לפגוש בילדיו. בנסיבות בהן מצד אחד האב משלם מזונות ובכך הוא ממלא אחר חובתו, האם יש מקום להטיל עליו חובה לפגוש את ילדיו?
האם ברמה המוסרית, החברתית והמשפטית, האם באמת ראוי שבית המשפט יכנס לעובי הקורה בנסיבות כאלו רגישות ומשפחתיות?
בניגוד לסנקציות הכספיות שהופעלו נגד אם מנכרת או כנגד ילד מורד שאינו מוכן לפגוש באביו, כאשר אם יוצרת ניכור הורי ו/או ילד סרבן, האם נקנסת ולחילופין מפחיתים או מבטלים את מזונות הקטין – דווקא בנושא של אבות מתנכרים בתי המשפט נמנעו ונמנעים בדרך כלל למעט מקרים חריגים מלנקוט יד חזקה, מתוך מחשבה שלא ניתן לחייב אב להתראות עם ילדיו בעל-כורחו.
התפיסה היא שאם האב יפגוש בילדים רק בשל חשש מסנקציה כספית – יש בכך בעיה שכן הדבר נכפה עליו ועשוי שלא לעלות יפה, ויש בכך מן ההיגיון.
יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה בקריות בפסק הדין המאוזכר לעיל, חייב אב לשלם לאם 350 ש”ח עבור כל מפגש שהוא מחסיר עם הילדים על-פי הסדרי הראייה שנקבעו.
לאם ולאב בנות משותפות ולאחר שההורים התגרשו, האב הקים משפחה חדשה וקבל כי העלות הכלכלית של תשלום המזונות לילדות מנישואיו הקודמים, בצירוף העומס בכלכלי של משפחתו החדשה, אינם מאפשרים לו להתראות עם הבנות.
האב עתר להפחתת המזונות, ובתוך כך ניתק כל קשר עם הבנות ובמשך חודשיים סירב להתראות עימן.
האם דווקא הסכימה להפחתה מסוימת בסכום המזונות, על אף שמדובר היה מלכתחילה במזונות נמוכים, ובלבד שהאב יקיים קשר כלשהו עם הבנות, ואף הבהירה כי אם האב יקיים עם הבנות קשר אמיתי, מעבר לקשר מינימלי, היא נכונה לאפשר הפחתה נוספת – אך האב סירב.
בית המשפט לא קיבל את העמדה לפיה זו זכותו של האב להחליט אם להיות בקשר עם ילדיו, וקבע כי הסדרי ראייה הם זכות של הילד וחובה של האב ולא בחירה של מי מהוריו.
מבחינה זאת, החלטת בית המשפט תואמת את גישת הפסיקה לאורך השנים, לפיה קיימת חשיבות עליונה לשימור קשר של ילד עם שני הוריו, כיסוד להתפתחותו התקינה.
מחקרים פסיכולוגיים רבים מצביעים על מגוון בעיות נפשיות שנגרמו לילדים שנותקו מאביהם – לרבות חרדת נטישה, פגיעה נפשית ארוכת-טווח, חסך בהתפתחות זהות מינית ופגיעה בתפקוד הקוגניטיבי.
האם הטלת קנס כספי היא הדרך הנכונה לגרום לאב שהוא סרבן קשר לפגוש בילדיו? התשובה לכך אינה חד מימדית
בהחלטתו המפורטת, בית המשפט התייחס גם לגישה המתנגדת להפעלת לחץ כלכלי על אב שאינו מעוניין בהסדרי ראיה. הטיעון העיקרי כנגד הטלת קנסות בגין אי-כיבוד הסדרי ראייה הוא שבכדי להימנע מהקנס, האב ימלא את חובתו להתראות עם הבנות מהלשון אל החוץ, והמפגש ייערך באי-רצון ובאווירה לא נעימה. בית המשפט פסק כי אפילו מצב זה עדיף על פני ניתוק הקשר המוחלט הקיים כיום.
בשורה התחתונה, גם אם הטלת סנקציות כספיות על אב שאינו מקיים את הסדרי הראייה לא תביא אותו לחדש את הקשר עם הבנות – הרי שיש ב”עונש בדמות קנס” זה גם הגיון כלכלי והוא מהווה מעין הגדלת מזונות בדרך עקיפה.
זאת מאחר שהאם נדרשת למלא את מקומו של האב בזמנים שבהם הוא היה אמור לטפל בבנות, על חשבון זמן עבודתה, או לשכור מטפלת שתעשה כן – ויש לכך השלכות כספיות, שמן הראוי להטילן על האב המפר ולא על האם. הורה הפוגם באיכות הקשר, פוגם למעשה בהתפתחות הקטין עליו הוא מופקד.
נקודת המוצא הנה הקטינים ולא הוריהם; העובדה כי ההורים מצויים בבלבול, ובסערת רגשות אגב הליך הגירושין, אינה מצדיקה היתר לפגיעה בטובת הקטינים.
גם לשאלה האם ברמה המוסרית חברתית ראוי לו לבית המשפט להתערב בהסדרי ראיה בנסיבות כאלה, השיב בית המשפט וקבע כי כאשר ההזנחה הופכת לקיצונית וכאשר טובתו ושלומו של קטין עלולה להיפגע – מתערבת המערכת הסוציאלית והמשפטית, אף בנקיטת צעדי קיצון.
נדחתה טענת האב כי ככל שתוטלנה עליו סנקציות, הוא יפגוש את בנותיו אך בכפייה.
עוד קבע בית המשפט כי מדובר בהסדר ראיה שקיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט קבע לבסוף כי הנסיבות דנן כן חריגות מספיק כדי להטיל סנקציה על האב. האב התנתק מבנותיו באופן חד צדדי, בנוסף בנסיבות אלו האב מפר באופן בוטה ומתריס מתווה של הסדרי ראייה לגביהם התחייב, מה גם שההפרה מצדו נעשית לאחר שהסדרי הראייה הופחתו משמעותית לבקשתו שלו, והאם גילתה התחשבות בו וברצונו.
מדובר בילדות החפצות בקשר עם האב. כאמור, לבסוף קבע בית המשפט כי האב ישלם סך של 350 ₪ בכל פעם שלא יגיע למפגש עם בנותיו ויפר את הסדרי הראייה שנקבעו.
לסיכום:
הסוגיה של אי-קיום הסדרי ראיה על ידי הורים, ובעיקר אבות, מעוררת דילמות משפטיות ומוסריות מורכבות.
בית המשפט קובע כי מפגשים עם הילדים אינם זכות של ההורה, אלא חובה כלפי הילד, מתוך הבנה כי קשר עם שני ההורים חיוני להתפתחותו התקינה.
כאשר הורה נמנע מקיום מפגשים ללא סיבה מוצדקת, ייתכן שיושתו עליו קנסות כספיים, מתוך מטרה לאכוף את מחויבותו. עם זאת, נשמעים גם קולות התוהים האם זו הדרך היעילה לחייב הורה לעמוד בהסדרים, שכן פגישה בכפייה עשויה להיות חסרת תועלת ואף מזיקה.
**זקוקים לייעוץ פרטני? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את 38 שנות ניסיוני כעורכת דין בתחום למענכם. אשמח לסייע!
תוכן נוסף בנושא שעשוי לעניין אתכם:
האם גבר יכול להשיג משמורת משותפת ללא הסכמת האם ולמרות התנגדותה