בבע”מ 3331/22 נדונה בקשת רשות ערעור בפני כב’ השופט שוחט המכהן בבית המשפט העליון, על פסק דין של בית המשפט המחוזי בלוד ברמ”ש 27493-04-22 בה אושרה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה אב לא יוכל להטיס בעצמו את ילדיו, ולמען הסר ספק אין הכוונה לנסיעות לחו”ל אלא למצב בו האב עצמו הינו הטייס. הצו ניתן כצו זמני במסגרת בית המשפט לענייני משפחה אשר יאסור על האב להטיס ילדיהם המשותפים במטוסו הפרטי. עולה אם כן כי פעילות אקסטרים צריכה להיות מאושרת על ידי שני ההורים ואין די ברצונו של הורה אחד לבצע עם הילדים פעילויות מסוכנות או מסוכנות לכאורה.
הצדדים הם בני זוג לשעבר, הורים לשני ילדים קטינים, והאב בעל רישיון טיס ובעלים של מטוס קל. בית המשפט לענייני משפחה קבע בהחלטתו כי חרף טענות האב בדבר ניסיונו בתחום הטיס כמו גם העובדה כי בעבר הטיס את אחד מהקטינים במטוסו בהסכמת האם, משהאם כיום אינה מסכימה להטסת הקטינים ומשמדובר בפעילות “אקסטרים” – האב ימנע מהטסת הקטינים “בשלב זה”.
האב לא השלים עם החלטת בית המשפט לענייני משפחה וביקש רשות לערער עליה מבית המשפט המחוזי. ביום 19.4.2022 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, בלא צורך בקבלת תשובה. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שמדובר בהחלטה שעניינה סעד זמני אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, אלא במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בענייננו; כי ההחלטה תואמת את הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, ובמהותה תואמת את טובת הילדים והוכרעה בהתאם לנטיית מאזן הנוחות לטובת האם; כאשר מדובר בפעילות “אקסטרים” שאיננה משום הכרח בחיי הקטינים (להבדיל מהסעתם ברכב פרטי שזה דבר שכיח וחלק מאורח החיים), ברירת המחדל הינה – לפחות בשלב זה ועד שיוכח ההיפך (למשל, באמצעות חוות דעת מומחה), להימנע מפעולת אקסטרים שאיננה הכרחית. הדברים נכונים לשלב הסעד הזמני ולא מן הנמנע כי במסגרת פסק דין סופי יוכרע אחרת.
לטענתו של האב הטיסות הפרטיות אינן בגדר פעילות “אקסטרים” כפי שסברו הערכאות הקודמות שכן מטוסו כלל אינו יכול לבצע טיסה אוירובטית. לטענת האב לא נשקפת לקטינים כל סכנה מיוחדת בהטיסו אותם, זאת לאור ניסיונו רב השנים כטייס ומשמטוסו הוא בגדר כלי תחבורה בטוח. את טענותיו אלו סומך האב על מספר ראיות אותן צירף לבקשתו: מבחן רמת טיסה שערך ביום 11.5.2022 ושאותו עבר בהצלחה וכן נתונים סטטיסטיים שונים מהם מבקש ללמוד על בטיחות מטוס אל מול כלי רכב פרטי (בהשוואת מספר ההרוגים בישראל בעשור האחרון בתאונות דרכים אל מול תאונות מטוס).
בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא החלטה למתן סעד זמני, שאין זו דרכה של ערכאה זו להתערב בה ב”גלגול שלישי” (ראו: בע”מ 94/14 פלונית נ’ פקיד סעד לחוק הנוער אזור מערב ירושלים – עיר גנים; בע”מ 8536/13 פלוני נ’ פלוני).
לא נגרם למבקש עיוות דין. האב תומך טענותיו בבקשת רשות הערעור בין השאר בתוצאות מבחן רמת טיסה שערך ביום 11.5.2022, קרי לאחר שנתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו ולטענת האב אף בעקבותיה. מדובר בראייה חדשה שהאב צירף לבקשת רשות הערעור מבלי שהתבקשה, וממילא לא ניתנה הרשות לצרפה. שעה שההליך לפני הערכאה הדיונית תלוי ועומד הרי שעליה לבחון את המשקל שיש ליתן, אם בכלל, לראייה זו, ודווקא ציפיית האב כי ערכאה זו תידרש לראשונה לאותה ראייה – טומנת בחובה חשש לעיוות דין כלפי האם.
האם שני ההורים נדרשים להסכים לפעילות אקסטרים כאשר נפרדו או התגרשו
יודגש ויצוין כי כל פעילות שהינה אקסטרים משמע יש בה רמת סיכון מסוימת מצריכה הסכמת שני ההורים גם יחד מעצם טיבה וטבעה. כך גם נהגתי כאשר הכנסתי לאחד מהסכמי הגירושין הרבים שהכנתי סעיף בו האם שעסקה בפעילות אקסטרימית של מצנחי רחיפה (ואף פעם התרסקה על הקרקע והייתה מאושפזת בבית חולים לתקופה) לא תוכל בלא הסכמה מפורשת של האב לקחת עמה את הילדים לפעילות עצמה ולקחת בה חלק (להבדיל מלצפות בה).
בצורך בהסכמה יש הרבה מאד הגיון, שכן אף הורה אינו ההורה היחיד וכל עוד ההורה השני קיים (בלי קשר למידת השקעתו ופעילותו עם הקטינים) יש לו את מלוא הזכות להביע התנגדות מוחלטת לפעילויות שיש בהן סיכון חיים ברמה כזו או אחרת. יהיה מי שיטען כי גם טיסה לחו”ל מהווה סיכון מסוים, כי גם מגורים בשטחים יהודה ושומרון, מגדילה את הסיכויים לפי הסטטיסטיקה ואין רשימה סגורה מוסדרת וברורה מה אקסטרים ומה לא, ועל כן כל שופט ישקול לפי השקפת עולמו ושיקול דעתו.
כך הם גם פני הדברים בטיפולים רפואיים שלהם כל אחד מההורים צריך להסכים אלא אם כן המדובר במקרה חירום ויש סכנת חיים או טיפול דרמטי. בכל מקרה אחר שני ההורים צריכים ליתן הסכמתם לטיפול רפואי, לרבות טיפול פסיכולוגי או בדיקה אצל פסיכיאטר. בהעדר הסכמה יש לפנות לבית המשפט אשר יכריע בבקשה. למותר לציין שאם מדובר במקרה חירום הצוות הרפואי ייתן טיפול גם אם יש לו הסכמה של אחד ההורים בלבד.
במצב של הורים שחיים בנפרד, הסיכוי של אי הסכמה לגבי טיפול לא סטנדרטי הוא גבוה. הסיכוי להתנגדות לגבי טיפול נפשי גבוה עוד יותר. לפניה לטיפול יכולה להיות משמעות לגבי תהליך הגירושין.
הפניה לטיפול נפשי יכולה להוות סיבה נוספת לסכסוך בין ההורים. הורה שאינו שותף לטיפול יכול לחשוש שמא הטיפול יביא לשינויים באיזון המשפחתי, ששיפור ביחסים שבין הקטין לבין ההורה השני יביא להתרחקות של הקטין ממנו.
לעתים ההתנגדות קשורה לדאגה לגבי השינויים שעלולים לקרות ביחסים עם הקטין, וגם לכעס על בן-הזוג לשעבר.
יובהר כי עצם הפניה לטיפול ללא ידיעת ההורה השני וללא בקשת הסכמתו תגרום להתנגדות. ייתכן גם שיתנגד כיון שיידרש לשלם עבור הטיפול. בהסכמי גירושין רבים יש סעיף של חלוקה שווה בשווה של הוצאות מיוחדות, וטיפול נפשי ניכנס תחת סעיף זה.
העיקרון של טובת הילד מקובל בארץ ובעולם. סעיף מס’ 3 באמנת האו”ם בדבר זכויות הילד )4( קובע ש “בכל הפעולות הנוגעות לילדים…, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה “. הכלל הזה מופיע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בסעיף מס’ 17:
“באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין, כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין”.
במצב שבו מתחילים טיפול פסיכולוגי/משפחתי מתוך התעלמות מהתנגדות שעלולה לעלות מצד ההורה השני, שאיננו שותף לטיפול ואיננו מודע לו, או להחלטה עצמה על הטיפול – מצב כזה, איננו לטובת הקטין. כאשר הורה שחי בנפרד מביא קטין לטיפול ללא ידיעת ההורה השני, ניתן לשער שהנושא יובא לידיעת ההורה השני על ידי הקטין.
ניתן לשער שההורה שלא שותף לפניה לטיפול יתנגד לו, במיוחד כיון שלא ביקשו את הסכמתו. ניתן לשער שטיפול כזה יחמיר את הסכסוך בין ההורים, יוסיף למתח המשפחתי ויסבך את הקטין בסכסוך שבין ההורים.מצב שבו הטיפול מוגדר כסוד שבין הקטין לבין ההורה המביא אותו לטיפול איננו לטובת הקטין, שצריך לבחור לאיזה הורה הוא נאמן יותר. קונפליקט נאמנויות ברור שלא יכול לסייע לקטין ולהקל על חייו אלא להיפך.
טיפול שמתחיל ללא ידיעת ההורה השני והסכמתו ומופסק עם הבעת התנגדותו, איננו לטובת הקטין. התחלה והפסקה של הליך טיפולי אינו מיטיב עם הילד ועדיף שלא להתחיל אם יש סיכוי שהתנגדות ההורה השני תביא להפסקת הטיפול.
כל פניה לבית משפט באשר לטיפול אישורו או שלילתו תידון עניינית ותנסה לענות על צרכי הקטין הספציפי. בית המשפט לא בהכרח מאשר קבלת טיפול תרופתי בשל המלצת פסיכיאטר שפגש את הקטין והתנגדות של אב או אם לטיפול תרופתי תידון עניינית.
ואם נחזור לפעילות אקסטרים – בדרך כלל יטה בית המשפט ללכת בדרך הסולידית וימנע מאישור פעילויות מסכנות חיים. מהי פעילות אתגרית מסוכנת זה עניין לפרשנות. יש הרבה אפשרויות. האם טיפוס הרים הוא פעילות מסוכנת? האם מתקני שעשועים בלונה פארק עשויים לסכן חיים? האם קפיצת באנג’י מסוכנת? ועוד ועוד. יש הרבה אפשרויות.
ישנם גם הורים שאינם מקפידים על כסא בטיחות ברכב שישמש את הקטין ומסיעים אותו ללא אמצעי בטיחות הולמים.
בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתמ”ש (חיפה) 37607-10-20, וכך גם בערכאת הערעור שדנה בפסק הדין ודחתה את הערעור נדון עניינו של אב אשר הואשם על ידי אם הקטינה כי הוא מסכן את הקטינים כאשר הוא לוקח אותם לפעילות אתגרית מוגזמת. טענה זו באה לידי ביטוי בין יתר טענות האם כנגד האב, אך דווקא הסוגיה של פעילות אתגרית לא זכתה להתייחסות כלל שכן הטענות בפועל היו חמורות לא פחות ולמעשה יותר כגון: התעלמות מפגיעה מינית שעבר קטין וכן טענות על הזנחה בבית האב, כאשר הילדים נחשפים לאלכוהול ולעירום.
ככל הנראה נוכח העובדה שהסוגיה עסקה באמנת האג, הטענות הקשות לא זכו להתייחסות כלשהי והן תידונה בערכאה המתאימה, דהיינו במדינה ממנה נחטפו הילדים על ידי האם בניגוד לאמנת האג. יחד עם זאת נוכח חומרת הטענות מפתיע לציין שערכאת הערעור לא מצאה לנכון לקבל חוות דעת של מומחה בסוגיה זו ואפשר את החזרת הקטינים למקום שממנו נחטפו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916