אביו של סרבן הגט הוא הרוח החיה ולפיכך אפשר לנקוט כנגדו באמצעי לאכיפת הגט אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, רק הפוך

בית הדין הוציא צו עיכוב יציאה נגד אביו של סרבן גט המהווה הרוח החיה למצב והאב מבקש לבטל את הצו והגיע עד בג”צ אשר החזיר אותו לבית הדין הרבני

בית הדין האזורי הוציא צו עיכוב יציאה כנגד הורי הבעל, ועל כך הוגש ערעור לבית הדין הגדול שביקש מבית הדין האזורי להבהיר את דבריו, אשר נתן החלטה ארוכה ומנומקת ובה קבע בית הדין כי אביו של הבעל הוא הרוח החיה מאחורי ההחלטה לעגן את האישה, ועל פי זאת קבע כי יש מקום לעכבו בארץ ואף לגזור עליו מאסר בהתאם לסעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז – 1956.

באותה החלטה נקבע כי צו עיכוב היציאה כנגד אם הבעל יבוטל בכפוף להגשת בקשה מתאימה.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הגדול אשר דחה את הערעור וקבע כי אכן המערער – אבי הבעל – הוא שסיכל את מתן הגט וכי במצב זה ניתן בהחלט להורות על אכיפה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז – 1956.

המערער פנה לבג”ץ כנגד החלטה זו, ובמהלך הדיונים שם טען המערער כי הוא מנסה בכל דרך להביא לידי הגט המיוחל, כי שלח את הרב גרוסמן להשפיע על בנו וכי אף התרשמותו של עו”ד שרגא שנשלח מטעם בית המשפט היתה כי אין למערער קשר לעיגון המתמשך מאחר ולבן יש והיה דעה עצמאית בניגוד לדעת המערער.

בהחלטת בג”ץ נקבע כי לבית הדין הרבני סמכות להורות על נקיטת אמצעי כפיית גט נגד צד שלישי, במקרה שבו הוא עומד מאחורי הפרת פסק הדין, אומנם מנגד לא הכריע בג”ץ אם בנתוני המקרה שלפנינו יש מקום לקבוע כי אכן המערער הוא שמסכל את פסק הדין, ובדגש על טענות המערער כי פעל מאז פסק הדין כדי שהבן יציית וייתן גט לאישה.

משכך הורה בג”ץ על השבת התיק לבית הדין האזורי כדי שיבחן אם יש בפעולות האב כדי להוכיח כי אכן מציית הוא לפסק הדין.

בית הדין האזורי קיים מספר דיונים והגיע למסקנה כי אין בטענות המערער דבר חדש וכי מטענות אלו ומהראיות שהביא – מצטיירת תמונה הפוכה של המשך סיכול פסק הדין על ידי המערער עצמו.

על כך כאמור הוגש ערעור ובו טיעונים רבים שלדעת המערער מהווים ראיה שהבן עומד בפני עצמו, שהאב כבר אינו בקשר עימו וכי האב לא עומד מאחורי העיגון.

על מי מוטל נטל ההוכחה? זו השאלה המהותית

ההבחנה בין תפיסות אלו היא מהותית ובאה לביטוי בעיקר ב’נטל ההוכחה’. בעוד לשיטת בית הדין האזורי נקודת המוצא היא שהמערער סיכל את פסק הדין, ושהוא בעל השפעה מהותית על הבן – ומכאן שחובת ההוכחה שחדל מסיכול פסק הדין מוטלת לפתחו, הרי לשיטת המערער הטענות שהעלו צריכות להיבחן כבמסגרת ‘משפט חוזר’ על הקביעה כי האב הוא שעומד מאחורי העיגון של האישה, ואם כך פני הדברים הרי גם ברור כי על בית הדין לבוא ללא נתונים קודמים, ולקיים בעצם את ההליך מראשיתו תוך בחינת ראיות חדשות שיביא המערער.

הבחנה זו מצויה במסכת סנהדרין (דף כה ע”ב). על כל פנים לגופם של דברים סבור בית הדין הרבני הגדול שהצדק עם בית הדין האזורי, כך גם ברור מהחלטת בג”ץ כי התיק הוחזר לבית הדין האזורי כדי שיבחן את הראיות החדשות.

לשיטת המערער במבט צופה פני עתיד עסקינן. לשיטתו בשלב זה, בו נוספו ראיות על שליחותו של הרב גרוסמן וביקורו של בא כוח המשיב -הבעל עצמו בניו יורק אשר לטענת המערער מוכיחות כי הבעל אינו נשמע לדרישותיו של אביו לתת גט למבקשת יש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לבחינתן.

כיון שמטרתן של הסנקציות על פי הפקודה היא אכיפת פסק הדין במבט קדימה הנה ככל שנוספו ראיות המביאות למסקנה כי הצו – גם בהנחה כי היה במקומו לעת נתינתו – הפך בלתי יעיל, יש לשקול את ביטולו, והדברים נאמרים בלא נטיעת מסמרות. הערכאה שעליה לברר האם התייתר הצו בנסיבות אלה היא הערכאה הדיונית הרלבנטית, היא בית הדין הרבני.

לפי זה נקודת המוצא לדיון אינה השאלה אם האב רוצה בעיגון האישה, אלא אם ניתן להוכיח כי האב שינה את דרכו וחזר בו מהרצון לעגן את האשה (כלתו), וזאת בדגש על הנתון כי במשך יותר מעשר שנים האב הוא שעמד במוקד ההחלטה האכזרית של האיש לעגן את האישה.

המטלה המוטלת על בית הדין הגדול היא לבחון ולבדוק אם אכן עשה בית הדין את המוטל עליו ובחן את הראיות אותן דרש בית המשפט העליון שיבדוק ואם הבדיקה ותוצאותיה נבנו בשיקול דעת נכון.

בית הדין הרבני הגדול עבר על החומר שבתיק ועל הנספחים שצורפו ונותר בדעתו כי אכן בית הדין האזורי עשה את מבחן הראיות שאותן נתבקש לבחון תוך שיקול דעת הוגן, ישר ונכון והמסקנות שהגיע אליהן בית הדין בעקבות מבחן הראיות – הן  המסקנות הנכונות.

טענת האב הינה כי אין לו כל יכולת להשפיע על הבן שיתן את הגט וכי אין ביניהם כבר קשר או תלות נדחתה על ידי בית הדין כלא אמינה ולא נכונה.

כאמור האב הביא ראיות מספר אשר לדבריו מוכיחות כי אין לו יכולת להשפיע על בנו וכי הוא מצידו עושה את המירב כדי להביא לגט המיוחל. בית הדין מציין כי בהחלטת בג”ץ להחזיר את התיק לבחינת בית הדין האזורי נאמר כי הראיות החדשות שיש לבחון הן שליחותו של הרב גרוסמן וביקורו של בא כוח האב בניו יורק, אולם במסגרת בחינת בית הדין האזורי עלו עוד ראיות שקיבלו גם הן את התייחסות בית הדין האזורי. בית הדין האזורי פעל כראוי לשיטת בית הדין הרבני הגדול והחלטתו נכונה ומבוססת. זו המסקנה הסופית.

שליחת הרב גרוסמן לדבר עם האיש – מעשה שנעשה לצאת ידי חובה

כאמור, אחת משתי הראיות שבג”ץ ביקש מבית הדין לבחון היה שליחות הרב גרוסמן שעשה מאמץ לשכנע את האיש לתת גט לאישה. כעולה מהתיק התבקש הרב גרוסמן על ידי מכרו הרב שכטר לנסות ולהשפיע על הבן, אלא שזה לא שיתף פעולה ואף אמר כי מבחינתו יכול אביו להמשיך לשבת בארץ לאורך ימים, ואין בכך לשנות את עמדתו בכלום. עוד אמר הבעל לרב גרוסמן כי אין לו קשר עם האב, וכי זה אינו תומך בו כלל.

בית הדין האזורי דחה ראיה זו מאחר שהרב גרוסמן אמר בדיון כי לא ידע את ההיסטוריה של התיק, ועל כן לא ברור כיצד היה אמור לשכנע את האיש למתן גט.

בנוסף כתב בית הדין האזורי כי תמוה לפניו מדוע בחר האב לשלוח רב ישראלי הידוע בארץ, בניגוד לרב מקומי מארצות הברית הדובר את השפה, ושאולי יש לו יותר השפעה על האיש. מכאן הסיק בית הדין האזורי כי למעשה מדובר בשליחות פיקטיבית – רוצה לומר שבעצם ניצלו את כבוד הרב גרוסמן ואת שמו הטוב ההולך לפניו ליצירת מצג שווא שלפיו האב מנסה לשכנע את הבן לתת גט.

הרב גרוסמן לא ידע כלום מהאמור בתיק ואת כל ההיסטוריה של סרבנות הבעל, הייתה מלכתחילה מעשה שכוונתו רק ‘לצאת ידי חובה’ ולא נעשתה מתוך כוונה כנה שישפיע על הבן – הבעל ליתן גט.

בית הדין הרבני הגדול קובע כי תמוה כיצד ניתן בכלל להעלות על הדעת כי במקרה זה יצליח הרב גרוסמן, שידיעותיו על פרטי התיק הן אפסיות ושאינו מכיר כלל את הבעל באופן אישי, להביא את הבעל לחזור בו מסירובו ליתן גט ולהצליח במקום שאחרים הקרובים ומכירים את הבעל זה זמן וזמנים כשלו ולא הצליחו?

הרי שליחות כזו ללא כל ידע נידונה מראש לכישלון ולמעשה היא מיותרת, אלא אם כן נעשתה לשם  מטרה אחרת דהיינו על מנת לשכנע את בית הדין כי לא כך פני הדברים.

מסתבר כי האב רצה לקנות לעצמו תדמית על ידי שימוש באישיות מוכרת ופופולרית (הרב גרוסמן) בבחינת ‘למען יראו’ כביכול כי אפילו אותה אישיות אינה מצליחה. למעשה היה זה תרגיל במערכת ‘יחסי ציבור’ הקיימת בתיק זה, אך בשונה מהשאר כאן נתגלה הדבר.

יש מקום להבהיר כי בעניינו של האב עוסקים מספר לא מבוטל של מוחות – הן בתחום המשפטי והן בתחום יחסי הציבור – וסביר להניח כי מאחר שקו ההגנה מחייב טיעון שהאב עושה ככל יכולתו, הרי שיש צורך להביא עדות או ראיות על כך, כאשר ראיות אלו יכולות להיות מבוימות במקרה הצורך. ככל הנראה כך היה במקרה זה והראיות מבויימות.

בית הדין אינו מטיל כל ספק ביושרו של הרב גרוסמן. בית הדין מכבד ומעריך את הרב ופעולותיו הכבירות למען הכלל, אלא שבנסיבות שלפנינו קיים בסיס להאמין כי כבוד הרב הוטעה בכוונה על ידי האב ובאי כוחו, וכאמור נפל בבור שהכינו לו.

האם אמנם לאב ישנה השפעה מהותית על הבן או שהם מנותקים האחד מהשני?

שאלה זו נוגעת לליבת התיק. אף בית הדין האזורי ניסה לבחון את השאלה מתוך העובדות שהיו לפניו. כאמור, יצא בית הדין מתוך הנחה עובדתית כי עד למועד מתן פסק הדין הראשון היה האב אחראי במישרין לעיגון האישה, אלא שכאמור טען האב כי כעת אין לו כל השפעה על הבן.

בית הדין האזורי ניסה להוכיח נתון זה בין השאר מתוך בחינה של התנהגותו הכלכלית של הבן, כאשר, לדבריו, לא ברורה העובדה כי הבן, שנטען כי הוא מחוסר כישורים והכנסות, שכר את שרותיו של משרד עורך דין לייצגו מול האישה, מכאן לדברי בית הדין האזורי זוהי ראיה,  כי האב הוא שתומך כלכלית בבן.

נמצא מקור ברור להנחה זו של בית הדין האזורי וזאת מתוך תמליל שהוגש אשר משקף שיחה שהתקיימה בין הרב [ה’] לבעל המעגן, תמליל זה הוגש על ידי באי כוח האב, וכך אלו אינם יכולים להטיל ספק במהימנותו.

מכאן עולה בצורה ברורה כי הקשר הכלכלי בין האב לבן לא נותק כלל (בניגוד גמור לעדותו של האב בבית הדין האזורי) ומשכך הדברים הרי אין כל אמת בעדות האב כי אינו יכול לדבר עם הבן שכן האחרון אינו מוכן לדבר איתו בטלפון.

אין כל היגיון באמירות הבן שמצדו יכול האב ‘להירקב בכלא’, ואין כל היגיון במצג שהציגו האב ובאי כוחו כאילו אין לאב השפעה כלל על הבן.

ומאחר שנתפס האב כמי שאינו אומר אמת, הרי לכך השפעה ישירה על מעמדו המשפטי –עיין שו”ת הרשב”א (המיוחסות לרמב”ן סימן קלג) על מעמדו המשפטי של מי שנתפס כאומר שקר: “שכך עונשו של בדאי, שמחזיקים טענותיו בשקר.”

גם מטעם זה לבדו מוטל כל נטל חובת ההוכחה על האב.

עדותו של עו”ד שרגא

‘אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר?’ ואם מצג השווא שהוצג הצליח לשכנע את כבוד הרב גרוסמן שאין חולק שאין לו כל אינטרס לקבל את הסיפור (‘נרטיב’) של האיש, מה ייאמר לגבי עו”ד שרגא שמשרדו מייצג את האב זה כבר מספר שנים, ואין לו כל מניעה לקבלו או רצון להטיל דופי במצג שהוצג על ידי הלקוח ובנו.

בית הדין אינו מטיל דופי בעו”ד שרגא כי במכוון קיבל ואימץ גרסה לא אמינה, אלא שיתכן בהחלט כי ראה את מה שהראו לו ללא תהיות, וזאת על רקע ייצוגו את האב.

השתתפות עורכת דין אמריקאית בפגישה

גם השתתפותה של עורכת דין אמריקאית במפגש של הבן עם עו”ד שרגא שבא בשליחות אביו מרימה גבה ומעוררת תמיהה רבתי. לא ברור מי אישר את השתתפותה של עורכת הדין האמריקאית במפגש עם עו”ד שרגא, ומי בכלל פנה אליה ושכר את שירותיה. וכפי שכתב בית הדין האזורי סביר להניח כי הדבר עלה לא מעט כסף.

לא נראה כי האיש הוא שיזם את הבאת עורכת הדין למפגש, שהרי לשם מה יש צורך לבן בכלל בנוכחותה במפגש שכנוע שנעשה ביזמת אביו, לכל היותר יכול הבן להשתכנע ליתן גט לאשתו. נראה שאם הדבר היה תלוי באיש לא היה טורח להיפגש עם עו”ד שרגא כלל. נראה כי יד אחרת היא שדאגה לכך. ההסבר הרציונלי לכך הוא, כנראה, שהאב הוא ששכר את שירותיה של עורכת הדין, והיו לו סיבות טובות לכך.

עדותו של הרב [א’]

בעניין זה, בית הדין הרבני סבור כי אין להסתמך על עדות הרב [א’], אך לא מהטעם שכתב בית הדין האזורי. נדחית הקביעה כי  כל חסידות […] מגויסת באופן גורף למען מר [אלמוני], ודאי לא ניתן לקבל רמיזות כלפי ראש ישיבת […] שבוודאי הוא אדם גדול ובחזקת כשרות. אלא שקביעה זו אינה משנה את התמונה הכוללת, שכן מתוך העובדות הקורות בשטח נראה כי מחד גיסא צייר עצמו מר [אלמוני] בפני האדמו”ר זצ”ל כמי שרוצה בגירושין, ומנגד לגורמים אחרים אמר מפורשות שלא הקשיב לרב’ה.

לאור כל האמור לעיל משתכנע בית הדין הרבני הגדול במסגרת הערעור כי החלטתו של בית הדין האזורי שרירה וקיימת ואין לקבל את הערעור עליה, מה גם שבית הדין הרבני הקדיש זמן רב לבחינת הראיות ולברור העובדות.

משנקבע כי לא הורם הנטל להוכחת השינוי – נמצא כי נראה שהאב עדיין אחראי ישיר לסרבנות הגט של הבן, ומשכך לא תבוטלנה הסנקציות נגדו, וצו עיכוב היציאה יוותר על כנו.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916