רכוש וכספים

הלכת השיתוף – או הסדר איזון משאבים

מה דינו של רכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ונרשם רק על שם אחד מבני הזוג?

במהלך חיי הנישואין, נצבר רכוש על ידי בני הזוג. ישנם מצבים בהם הרכוש כולו או מקצתו נרשמים על שם אחד מבני הזוג.

כך, לדוגמא, בעל המקים חברה במהלך חיי הנישואין עשוי לרשום את מנות החברה על שמו בלבד ברשם החברות , ולאישה ייתכן ולא יהיה כל מידע על היקף פעילותה של החברה, על נכסיה, על התחייבותיה וכיוצ"ב.

בעדות מסויימות מקובל מאוד שכל הרכוש נרשם על שם הבעל בלבד. כך למשל, מרבית המשקים שנחכרו מאת מנהל מקרקעי ישראל או הסוכנות בשנות החמישים למדינה נרשמו על שם הבעל בלבד.

כלום נאמר שבשל הרישום בלבד אין לאישה כל זכויות במשק שטיפחה ועיבדה כמה עשרות שנים? התשובה לכך היא כמובן שלילית שכן אין שיטת המשפט שלנו מקפחת בני זוג והמטרה היא לנהוג בתום לב.

דוגמא אחרת היא נושא הזכויות הסוציאליות שרוכש אדם במקום עבודתו. מקומות עבודה רבים, כמו השירות הציבורי וחברות גדולות מעניקות הטבות בסכומים נכבדים על ידי חסכון מצטבר בקופות גמל, בביטוחי מנהלים, בקרנות השתלמות, במענקי מחקר, ובאופציות לעובד המועסק על ידן. זכויות אלה מטבע הדברים רשומות אך ורק עך שם העובד ולא על שם בן זוגו. לעיתים זכויות אלו מגיעות למאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.

העיקרון שנקבע על ידי בית המשפט העליון ואשר אומץ בבית המשפט המחוזי ובתי המשפט לענייני משפחה הוא שכל רכוש מכל מין וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ונשמר מינימום של חיים משותפים – שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום. כך למשל, אם בעל עבד כעצמאי משך כל השנים וכדרכם של עצמאים לא חסך מאומה ליום סגריר ואילו האישה עבדה כמורה ומגיעה לה פנסיה עם פרישתה לגימלאות – יהא הבעל זכאי למחצית מאותה הפנסיה שנצברה במהלך החיים המשותפים.

ואותם הדברים נכונים גם למקרה של בעל שמפירות עבודתו חסך ורכש מגרש – תהא האישה זכאית לשוויו של מחצית המגרש.

ההבחנה בין הלכת השיתוף לבין הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון

בתי המשפט מבחינים בין בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, לבין בני זוג שנישאו לאחר מועד תחולת החוק (1.1.74).

הלכת השיתוף: על בני זוג שנישאו לפני מועד תחולתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת השיתוף. הלכת השיתוף קובעת שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין – בלא חשיבות לרישום – שייך לשני בני הזוג גם יחד ובחלקים שווים וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג כל אחד בתחומו.

הסדר איזון משאבים: על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.74 ואשר חוק יחסי ממון חל עליהם חל משטר של איזון משאבים נדחה. הזכות לאיזון המשאבים מתקיימת רק בפקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג ורק אז יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג אשר נצבר במהלך חיי הנישואין. גם כאן הוחל העיקרון שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין הינו משותף, אולם כאשר מדובר בזוגות שנישאו לאחר 1.1.74 ניתן לתבוע את חלוקת הרכוש המשותף רק עם פקיעת הנישואין.

בכל מקרה כאשר מדובר ברכוש אשר נתקבל על ידי מי מבני הזוג במתנה או בירושה או גימלה המשתלמת כתוצאה מנזק גוף – עקרן השיתוף אינו חל כאן, ורכוש זה או הגימלה שייכים למי שהם רשומים על שמו.

בעבר הבחינו בתי המשפט בין רכוש משפחתי לבין רכוש עסקי. הבחנה זו כבר איננה קיימת כיום. בתי המשפט גם הבחינו בעבר בין דירת המשפחה לבין זכויות סוציאליות שצבר מי מבני הזוג. גם הבחנה זו איננה קיימת כיום.

עד לפני קצת למעלה מעשר שנים סברו בתי המשפט כי זכויות פנסיה, קופות גמל, קרנות למיניהן וכד' שייכות לבן הזוג שצבר אותן במסגרת עבודתו. תפיסה זו

השתנתה ואיננה קיימת כיום וכך, אם אדם נשוי לבן זוג אשר צבר במסגרת עבודתו זכויות שונות או שצבר מוניטין עסקי במסגרת עסק עצמאי שהקים וניהל – השווי של נכסים אלו צריך להיות מחולק בין שני בני הזוג, ללא הבחנה בין מי שצבר אותם בפועל, לבין מי שתרם את תרומתו בדרך אחרת למשפחה.

עקרונות אלו מיטיבים בדרך כלל עם האישה אשר נתפסה לאורך כל הפסיקה כ"צד החלש" שיש להגן עליו (אם כי כיום יש חריגים רבים לכך ונשים רבות מפתחות קריירה).

נשים רבות לא יצאו לעבוד והסתפקו בגידול ילדים או עבדו במשרה חלקית ואל עלה בידן לצבור נכסים או זכויות משל עצמן. עקרון הלכת השיתוף או איזון המשאבים הנדחה היטיב עם הנשים כי במרבית המקרים הרכוש הוחזק ונרשם על שם הבעל והוא זה אשר גם עלה בידו לצבור זכויות פנסיוניות ואחרות במסגרת עבודתו.

מתי תוחל הלכת השיתוף (או הסדר איזון משאבים) על בני זוג העומדים בפני גירושין?

התשובה לכך היא – כמעט תמיד. במקרים נדירים ביותר יפסוק בית המשפט כי רכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין אינו שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים.

הפסיקה בארץ התפתחה בצורה משמעותית בשנים האחרונות והחילה את הלכת השיתוף על בני זוג נשואים אשר ענו על שני תנאים בסיסיים: האחד – בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת, והשני – כי התקיים אלמנט של מאמץ משותף. ההלכה הורחבה כך שגם נכסים עסקיים וגם מוניטין עסקי נחשבו כנכללים ברכוש המשותף של בני זוג החיים יחד. בפסיקה לא קיימים כמעט מקרים בהם נקבע כי לאחר שנות נישואין מרובות הרכוש אינו משותף בלא כל קשר לרישום.

כאשר עוסקים בנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה המצויה, הרי שמדברים בשלושה נושאים עיקריים:

• זכויות סוציאליות למיניהן שצבר אדם במסגרת עבודתו כמו פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל, ביטוחי מנהלים, אופציות, מניות וכו'.
• מוניטין של העסק המצוי בשליטת אחד מבני הזוג, כמו מוניטין של בית מרקחת, מרפאת רופא מומחה, רופא שיניים, עורך דין וכו'.
• כושר השתכרות של מי מבני הזוג לרבות כושר השתכרות עתידי. הון אנושי.

זכויות סוציאליות למיניהן ונכסים עסקיים

בעוד שבעבר רק נכסים משפחתיים כמו דירת המגורים נחשבו כמשותפים ואילו נכסים עסקיים השתייכו למי שהיו רשומים על שמו ו/או בבעלותו ו/או בשליטתו, התפתחה הפסיקה בשנים האחרונות וקבעה שבהתקיים אורח חיים תקין בין בני זוג ובהתקיים מאמץ משותף הבא לידי ביטוי בכך שכל אחד תורם את חלקו למשפחה בתחומו הוא – הרי שגם נכסים עסקיים ולא רק דירת המשפחה ייחשבו כנכסים המשותפים לשני בני הזוג.

במסגרת הרחבתה של הלכת השיתוף נכללו ברכוש המשותף גם זכויות שנצברו על ידי אחד מבני הזוג במקום עבודתו כמו: זכויות פנסיה, מניות, אופציות, קרנות השתלמות, קופות גמל וכל זכות כספית אחרת שנבעה מעבודה.

כל פסקי הדין שניתנו קבעו כי כל אחד מהנכסים שנצברו על ידי מי מבני הזוג, בית, דירה, מגרשים, זכויות פנסיה, קופות גמל, ביטוחי מנהלים, קרנות השתלמות, מניות, אופציות וכיוצ"ב – יש לחלקם שווה בשווה בין בני הזוג.

התפתחות ההלכה היטיבה רבות בדרך כלל עם הנשים אשר ישבו בבית, גידלו ילדים, ניקו ובישלו – ולא צברו זכויות במקום העבודה. כך למשל, אישה שהייתה נשואה לאיש צבא קבע והטלטלה עמו ממקום למקום ולא התמידה במקום עבודה – זכאית למחצית ממענק הפרישה, מהפנסיה החודשית ומכל הטבה אחרת שקיבל איש הצבא עם פרישתו.

לפני מספר שנים הגדיל עשות בית המשפט העליון וקבע כי גם דירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין אך שימשה את מגורי המשפחה כל השנים – תיחשב נכס משותף.

מוניטין של עסק, קליניקה, חנות, משרד של בעל מקצוע חופשי וכו'

בשנים האחרונות הכירו בתי המשפט גם במוניטין עסקי כנכס משותף שיש לחלוק בו בעת משבר בנישואין. שאלת המוניטין של בית מרקחת ושל קליניקה של רופא שיניים שהיו בבעלות בעל, נדונה בפסיקה ונקבע כי ערכו הכלכלי של המוניטין שצבר בית המרקחת או מרפאת השיניים אשר נוהלו שנים רבות על ידי הבעל – הינו נכס משותף, וניתן לשום את ערכו והאישה זכאית למחציתו גם אם ישבה בבית.

בית המשפט העליון שנזקק לשאלה בערכאת הערעור קבע כי בעניין שותפות בנכסים הולכים אחרי כוונת הצדדים ובאין ראיה סותרת משתמע מאורח חיי בני הזוג ומהתנהגותם כי חזקה עליהם שהם מתכוונים לשותפות מלאה ושוות זכויות.