מרכז גישור בדיני משפחה

א’ - ה’ : 18:00 - 09:00
03-6969916
תובל 40, רמת גן
עו"ד אלינור ליבוביץ

מחפשים עורך דין לענייני משפחה?

הגעתם למקום הנכון אלינור ליבוביץ עו"ד גישור, גירושין, דיני משפחה, צוואות וירושות

    סרבנות גט

    במה מסתכן בן זוג המסרב משך שנים רבות ליתן או לקבל גט?

    עפ"י הדין בישראל, ענייני גירושין נמצאים תחת סמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני. כידוע לכל אלו אינם ששים ליתן גט בעת התנגדותו של מי מבני הזוג, לפיכך יכולה למצוא עצמה אישה עגונה במשך שנים, וגם גבר יכול למצוא עצמו נשוי שנים רבות לאישה ממנה נפרד ושאינה מוכנה לקבל את גיטה.

    כידוע: "מדין תורה על הבעל למסור גט לאישה מרצונו החופשי. לא ניתן לכפות על הבעל לגרש את אשתו. פגיעה ברצונו החופשי של הבעל במתן הגט מעלה חשש של גט מעושה שאינו תקף" (בג"צ 54/55 רוזנצוייג נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד ט (2) 1542, ע"א 798/82 נוני נ' נוני, פ"ד מ(3) 744 ובג"צ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי פ"ד נא(1) 198).

    סטאטוס "עגונה" חובק בתוכו הרבה מעבר למשוער: הסטאטוס משול עבור אישה לבית אסורים ממש- נבצר מן הנתבעת להביא ילדים מחשש לממזרות ולממש את אהבתה עם גבר אחר.

    גם עבור גבר הדברים אינם פשוטים, הגם שמצבו טוב יותר עובדתית. אמנם יכול הוא לנהל מערכת יחסים עם אישה פנויה, אך נשים רבות לא יטו לנהל מערכת יחסים מחייבת עם גבר נשוי ולא יקשרו גורלן בגורלו.

    הדין האישי אינו שוויוני כלפי הגבר וכלפי האישה. גבר יכול לעשות כאוות נפשו ליצור זוגיות חדשה ואף להביא ילדים לאויר העולם. אם האישה תעשה כן חס וחלילה – היא תגרום לילד שיוולד, להיות ממזר, האסור לבוא בקהל ישראל, ואינו יכול להינשא עם יהודי/ה כשרים למשך הדורות קדימה.

    לא אחת נזקקים בתי המשפט לענייני משפחה לתביעות נזיקין של נשים (בעיקר) וגברים (מיעוט) הדורשים מבן זוגם, סרבן הגט, פיצוי כספי בגין שנות העגינות.

    הזכות לאוטונומיה, לחרות אישית, לחופש ולעיצוב עצמי של הגורל

    בעניינו יפים דבריה של כב' השופטת עדנה ארבל: "תופעות סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא. זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה… בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים את עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה- להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית". (בג"צ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן אבקסיס (פורסם בנבו)).

    פיצוי בגין נזק שאינו ממוני

    פיצוי כספי הניתן בשל הצער, עוגמת הנפש, ומניעה מבן הזוג מסורב הגט לבנות את חייו מחדש ולקבוע את גורלו.

    במרבית המקרים נגרמים עוגמת נפש וצער כתוצאה מסרבנות הגט. הנזקים הממוניים שוליים הם לעומת הנזקים הלא ממוניים הנגרמים למעוכב/ת הגט.

    לעניין ביסוס הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נקבע כדלקמן: "הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד, על רקע נסיבות העניין. נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדויקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת בהתייחס לנזקים התוצאתיים – הפיזיים או הכלכליים" (ד. ברק ארז, עוולות חוקתיות, 276, 277). (תמ"ש (ירושלים) 18551/00, ק.ס. נ' ק.מ)

    בעניינו רלונטיים דבריה של עו"ד יפעת ביטון בעבודת הדוקטורט שלה "קריאה מחדש של דיני הנזיקין מזווית פמיניסטית-חברתית": "… יש להגדיר את הפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר וחשוב בדיני הנזיקין. הגדרה זו נובעת מקיבוץ התחושות הרלבנטיות … וביניהן בין היתר, תחושות שעניינן פגיעה בכבוד, פגיעה באוטונומיה, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה ותפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט, … יילקחו בחשבון מידת הפגיעה בניזוק, כפי שהוא מתארה, טיב הזכות של הניזוק שנפגעה, איפיון הזכות כחוקתית-מהותית, אופן הפגיעה בזכות – למשל, האם נעשתה לעיני אחרים מלבד הניזוק, כוונת המזיק לפגוע בניזוק, חומרת המעשים או המחדלים של התובע ומידת חריגתם מהתנהגות סבירה, מידת חוזקו הכלכלי, חברתי או תרבותי של הנתבע למול התובע, וכל שיקול נוסף אשר יראה לבית המשפט צודק ונכון בנסיבות העניין לצורך הערכת היקף הנזק שנגרם לניזוק ומידתו. … הכלל הראוי הוא כי פיצויים בגין פגיעה ברגשות צריכים להינתן כעניין שבשגרה, מתוך ההבנה הגוברת בחשיבותם החברתית והמוסרית של האינטרסים המוגנים במסגרת ראש נזק זה… כפראפראזה על דברי הנשיא ברק בנושא הפיצוי בגין הפגיעה באינטרס הבלתי רכושי בלשון הרע, יוכל בית המשפט לומר בכל מקרה ומקרה כך: "אכן, הנזק הלא רכושי הוא נזק בר פיצוי. לעתים קרובות נזק הוא ניכר, והניזוק זכאי לפיצוי ממשי ולא אך לפיצויי נחמה… על בית המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה … ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון .."(שם, בעמ' 338)".

    מהם ראשי הנזק שאליהם ניתן להתייחס בתביעת נזיקין שכזו?

    פגיעה באוטונומיה של מסורב הגט

    היקפם של הנזקים הלא ממוניים, הורחבו בביהמ"ש, עם הקביעה כי אף פגיעה באנטומיה של אדם כראש נזק מזכה בפיצוי: "… יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין, הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר, הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב"נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה בה אנו חיים. ראינו את חשיבותה של זכות זו ליכולתו לחיות כפרט חושב ועצמאי. מתבקשת המסקנה כי זכות זו היא חלק חיוני, בלתי נפרד, באינטרס של אדם "בנפשו, בנוחותו ובאושרו (עניין גורדון הנ"ל בעמ' 142), אשר הפגיעה בו עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין …." (ע"א 2781/93 – מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה .תק-על 99(3), 574).

    ולהלן דבריה של כב' הש' טובה שטרסברג בעניין נחמני: "…בעקרון, האוטונומיה להקמת משפחה, לתכנון משפחה, ולהולדת ילדים היא תחום של צנעת הפרט. חירותו של אדם כוללת את חירות ההחלטה העצמאית בעניני נישואין, גירושין, הולדה, ובכל נושא אחר מתחום צינעת הפרט והאוטונומיה של הפרט…." (ע"א 5587/93 – דניאל נחמני נ' רותי נחמני ו-2 אח' . פ"ד נ(4), 661 ,עמ' )706-707.

    גם כב' הש' בנציון גרינברגר כתב על נזקיה של המסורבת גט , בין השאר, כי – "הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה ע"י בעלה, הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין" וכן: "זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש. רצונה 'לכתוב את סיפור חייה כרצונה ועל פי בחירתה' הינו זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הווייתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי נפרד מכבודה כאדם…" (תמ"ש (ירושלים) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001 (1) 124.

    פגיעה נפשית

    הגדרתה של פקודת הנזיקין המפורטת כאמור הורחבה, וכיום מוענקת הגנה גם לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים כגון כאב וסבל: "פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד – גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי – עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; להלן: עניין גורדון).

    על פי הגישה אשר דוברה בעניין גורדון, מגינה פקודת הנזיקין גם "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (שם, בעמוד 142), ובעקבות פסיקה זו פסעו פסקי דין רבים ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים:

    "הנזק הרגשי ועגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר פיצוי" (ראו פסק דינו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט 1) 419.

    "הפגיעה בכבודו וחירותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפיה שלא כדין בבית חולים לחולי נפש, מהווה נזק בר פיצוי ממוני" (ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל (פ"ד מא(3), 757).

    ראה גם עניין מצראווה שם נקבע כי הסבל שנגרם לאישה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר פיצוי. כב' השופט גולדברג קבע בעניין זה, כי בהיעדר ראיות על נזק ממשי, וכאשר לא יכול להיות כל ספק בהיגרמו של נזק, יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי (בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (דינים עליון לח 369)).

    יש להדגיש כי בעניין מצראווה, לא הובאו כל ראיות מטעם התובעת לעניין הנזק. כב' השופט גולדברג קבע, כי חרף עובדה זו, הרי שלא יכול להיות ספק כי נגרם לתובעת סבל בשל גירושים כפויים אלה. כב' השופט גולדברג קבע, בנסיבות אלה, כי: "גם בהעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת, היה על בית המשפט לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי שבוודאי נגרם לה כתוצאה מהתרת המשיב את קשר הנישואין על כורחה" (פיסקה 9 לפסק הדין).

    העיקרון העולה מפסקי הדין לעיל הינו, כפי שתואר בעניין דעקה, כי במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו, עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק.

    המתווה המשפטי בנוגע לחיוב סרבן/נית הגט בעל בנזיקין

    בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הוגדרה העוולה של הפרת חובה חקוקה כדלהלן בסעיף 63:

    (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

    (ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

    בסעיף 63 לפקודת הנזיקין קבע המחוקק, כי עמידה בתנאים המפורטים בסעיף עשויה להקנות לניזוק זכות לתרופות המנויות בחוק.

    מדובר אפוא בעוולה אשר מתמלאת תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה, כאשר על בית המשפט לקבוע, באמצעות הפעלת שיקול דעת ושיקולים של מדיניות משפטית, אלו תכנים ראוי לצקת לתוך עוולה זו ובעניין זה "רב לו ידו של בית המשפט ביצירת חבויות" (אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהדורה 2, תשל"ז, חלק 6, עמ' 86).

    ע"פ הוראת הסעיף אדם חב חובת זהירות "כלפי כל אדם…כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע" מהתנהגותו. כפי שהובהר בעניין "ועקנין" המשמש כפסק הדין מנחה בסוגית הרשלנות: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק … נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: LORD REID בפרשת (HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970) (ע"א 145/80 – שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' . פ"ד לז (1), 113 ,עמ' 114-115).

    הפרת חובה חקוקה – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

    סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קובע כדלקמן: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". סעיף 5 לאותו החוק קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".

    גבר או אישה המונעים מבן זוגם להשתחרר מכבלי הקשר, מונעים ממנו יצירת קשר זוגי חדש, בניית החיים מחדש, ובניית מערכת קשרים זוגית חדשה.

    לאור זאת רבה הפגיעה בכבודה וחירותה של הנתבעת.

    ראויים לאזכור הם דבריו של כב' הנשיא (דאז) שמגר בפס"ד פלוני נ' אלמוני ואח': "כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חפשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש…"( בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3), 837 , בעמ' 842).

    אין עוררין כי סרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, והזכות להינשא ולהוליד ילדים.

    עוולת הרשלנות

    יש שיטענו כי סירוב ממושך למתן גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, בהתאם לפרשנותה הנזיקית.

    סעיף 35 לפקודת הנזיקין (תשכ"ח – 1968) קובע כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות… הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

    על שלושה יסודות עומדת עוולת הרשלנות: "קיום חובת זהירות מצד הנתבע, הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבע וקיומו של נזק שנגרם לתובע בעטיה של הפרת חובת הזהירות."

    סרבנות גט אינה אחרת מאשר רשלנות זדונית: קשר הנישואין הינו קשר יחיד ומיוחד, קשר עמוק ואינטנסיבי. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת. יותר מכך – בכל הקשור לבני זוג יהודיים נוטל האיש בהיכנסו לעול הנישואין התחייבות לכבד את אשתו, לא לצערה ולדאוג לרצונותיה, התחייבות זו נמשכת עד לפקיעת הנישואין ומקורה נזכר בכתובה היהודית. אף יש הגורסים בפסיקה כי הכתובה היהודית היא כשלעצמה מהווה מקור ועֵד לחובת זהירות של הבעל היהודי כלפי אשתו.

    בפס"ד ע"א 593/81, נדונו עקרונות הפרשנות של עוולת הרשלנות, כפי שתוארו במשך השנים בפסיקה ובספרות המשפטית: "…הקטיגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצרכי החברה המשתנים". ושוב: "כמובן, עם שינוי הגישות החברתיות מאבדים אינטרסים מסוימים את חשיבותם ואילו אינטרסים אחרים זוכים לבכורה. כתוצאה מכך חל שינוי בקטיגוריות עצמן (השופט ברק בע"א 145/80 פד"י לז(113 (1); "ואין לך על כן (באותם מקרים שטרם נפסקה הלכה) אלא להיתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כדי לצקת תוכן למושג זה על פי התחושה וצורכי החברה שנזכרו לעיל ועל פי המדיניות השיפוטית…" (השופט גולדברג בע"א 190/81 פד"י לח(2) 54). בבוא בית המשפט לקבוע מסמרות לעניין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים".

    במרוצת השנים הופכת החברה למודרנית ופתוחה יותר, בה האוטונומיה על חיו של אדם מקבלת ביטוי חזק וגדול יותר. עם התפתחות חברתית זה נותר הדין הרבני על כנו תוך כדי שהוא מזדחל אחרי המודרניזציה. הסמכות למתן גט הינה במסגרת סמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני וידו של ביהמ"ש קצרה בעניין. מן הראוי כי כל עוד נותרות נשים עגונות בעידן זה עגונות מישהו יפתח את דלתו וייתן מזור לסבלן ע"י פיצוי ראוי- כאן נכנס תפקידו של ביהמ"ש הנכבד.

    עוד ניתן לטעון כי בהתאם למבחן "האדם הסביר", סוטה סרבן הגט באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי ומפר בהתנהגותו את חובת הזהירות אשר הוטלה עליו עת נישאו הצדדים זל"ז. אין ספק כי כל אדם סביר, צופה כי התנהגות שכזו תגרום לנזק רגשי ולפגיעה בכבודו של אדם.

    מערכת היחסים המיוחדת בין גבר לאשתו

    בין איש לאשתו קיימת מערכת יחסים אשר מושתת על תלות וקרבה. במערכת יחסים שכזו, קיימת חובת זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג, יותר מזו המצופה כלפי אדם זר. יפים דבריה של כב' השופטת מימון בעניין: "אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית." (תמ"ש (ירושלים) 18551/00 – ק. ס. נ' ק. מ. תק-מש 2004(2), 279 ,עמ' 292).

    כב' השופטת מימון הביעה את דעתה כי ראוי לקבועה עוולת נזיקין מיוחדת אשר תיתן מענה להתעללות נפשית ו/או פיזית במסגרת המשפחה: "קביעת עוולה מיוחדת… לרבות התייחסות לשאלת הנזק והפיצוי, תיתן מענה טוב יותר במאבק כנגד תופעה קשה זו ותהווה חלק ממארג המלחמה בתופעה חברתית נלוזה זו יחד עם החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991 החוק למניעת הטרדה מאיימת התשנ"א-1991".

    הפרת חובת הזהירות במסגרת סעיף 35 לפקודת הנזיקין

    בפסיקה עקבית הובהר כי בכללו של מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי: "… ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק…" (כב' הש' אנגלרד בע"א 2034/98 – יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח' .תק-על 99(3), 1324 ,עמ' )1329.

    אדם המסרב משך תקופה ממושכת ליתן או לקבל גט- מפר את חובת הזהירות כלפי בן זוגו, שכן ברור לו לסרבן – ככל אדם סביר, שבהתנהגותו זו הוא מסב צער רב למסורב הגט, גורם לו נזק רגשי, פוגע בחרותו וחוסם דרכה/ו מלהינשא לאחר ולהוליד צאצאים.

    על פי הוראות ס' 36 לפקודה, המבחן לקיומה של חובת זהירות, הינו מבחן הצפיות כאשר זו "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" (ע"פ 119/93 לורנס נ' מ"י פ"ד מח(4)1 (פורסם בנבו), וראו גם ע"א 3058/93 שרון נ' או.אר.אס פ"ד מט(2), 781).

    יש צריך להוסיף ולשאול האם ראוי שלאור האפשרות לחזות מראש נתון זה, ינהג או לא ינהג אחרת (ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מ"י, פ"ד לה(1), 769).

    חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא שלב "חובת הזהירות הקונקרטית". בשלב בדיקת חובת הזהירות המושגית נשאלת השאלה האבסטרקטית, האם "הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות…" (מתוך: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113).

    לאחר שניתנה תשובה חיובית לשאלה העקרונית הראשונה ומתברר כי האירוע נופל לתחום של התנהגות אנושית שדיני הרשלנות באים להסדירה – נידונה השאלה הספציפית קונקרטית: "האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב הנתבע חובת זהירות לתובע, שהרי חובת הזהירות היא לעולם פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (מתוך: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מ"י, פ"ד לה(1), 769). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על ביהמ"ש להתחשב בעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

    בעניינם של מסורבי גט – בין גבר ובין אישה – מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית, מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.

    הפרת החובה – ההתרשלות

    משנקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על מנת להימנע מהנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

    יש להדגיש כי לעניין זה אין זה משנה אם המניע להתנהגות הינו רצון מכוון, אי אכפתיות או חוסר תשומת לב (ר': ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645; ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מ"א(3), (פורסם בנבו)169).

    פיצויים מוגברים- המתווה המשפטי

    יש שיטענו שבמקרים מיוחדים של סרבנות גט ניתן גם לפסוק פיצויים מוגברים.

    אודות מטרותיו של הסעד הנזיקי בכלל ומטרות ה"פיצויים העונשים" בפרט, סיכם באריכות כב' הש' א' ריבלין בעניין אטינגר (בע"א 140/00, עזבון המנוח אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 2452 ,עמ' 2491- 2493): "הסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי, שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4) 584; ברק, במאמרו הנ"ל)… תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין.

    לעניין מטרות הפיצויים המוגברים ומהותם, יש לאזכר את דבריה של כב' השופטת נילי מיימון בפס"ד תמ"ש (י-ם) 28551/00, בו פסקה פיצויים מוגברים לאישה בגין נזקים שגרם לה בעלה בתקיפתו אותה ובהתעללו בה:

    "הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי(ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 494, 489)… משמדובר בפיצויים מוגברים הנזק שנגרם לניזוק אינו "רכושי", אלא נזק שפגע בשמו הטוב או ברגשותיו, ועל כן סכום הפיצויים הנפסק הוא מטבעו "AT LARGE", דהיינו, אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת, בהערכת נזקים אלה יש מקום להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק, והביטויים שבהם השתמש. נסיבות אלה הן רלבנטיות, שכן הן משפיעות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. מכאן שגם בסוג זה של פיצויים, כמו בפיצויים לדוגמא, יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק, ולהגדיל, בהתאם לכך, את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. למרות דמיון זה בין שני סוגי הפיצויים, נבדלים הם אלו מאלו בכך, שהפיצויים לדוגמא מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגות הבלתי ראויה של המזיק. (י. אנגלרד, א. ברק מ. חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, (טדסקי עורך) עמ' 579).

    בפסה"ד מנצרת נאמר לגבי פסיקתו של פיצוי מוגבר כי הוא "מיועדת לשרת תכלית חינוכית והרתעתית כללית (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כ"ז(2)225, בעמ' 224; וע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, בעמ' 494). כלפי הפוגע, (המעוול), יש לפסיקתו של פיצוי מוגבר אופי עונשי, שכן הוא מחויב לשלם לנפגע סכום יותר גדול מן הדרוש להטבת הנזק שגרם לו" (בע"א 1370/91 מנצרת נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535).

    החוזה המשפחתי

    עם סיום כתיבת מאמר זה פורסם פסק דינו של כב' השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 23849-08-10, שם חייב בית המשפט אישה בפיצוי נכבד של 480,000, סרבנית גט אשר משך יותר מ- 20 שנה התעמרה בבעלה וסירבה ליתן לו את גיטו ללא כל סיבה הגיונית אלא בשל רגשות כעס ונקמה.

    בפסק הדין ניתן למצוא גם התייחסות מיוחדת לחוזה המשפחתי בזו הלשון:

    1. החוזה המשפחתי כולל בתוכו פרקים שונים, חלקם כתובים כנובע מטיב ההתקשרות (למשל כתובה או חוזה הנישואין שבשריעה), חלקם כתובים מכח רצון הצדדים (הסכם יחסי ממון לדוגמא), חלקם, כפי שהדגמתי לעיל, כתובים בספר החוקים או בדין האישי, חלקם מובנים מאליהם כך שאינם צריכים כתב, וחלקם נלמדים או נעשים ספציפית למשפחה ספציפית, לפי נסיבות החיים.
    1. ואולם, ובשל מיוחדותו של החוזה המשפחתי, חלים עליו, לטעמי, בגדר מובן מאליו, גם שני כללי יסוד שאינם דורשים כתב:

    א. חלות סעיפים 12, 39 ו- 61 לחוק החוזים (חלק כללי) (וראה בע"מ 5939/04, שם, וכן ע"א 700/81, מיכל פז נ' אליהו פז, פ"ד ל"ח (2) 736), והרי לא תמצא כמעט חוזה ובו נמצא צורך להוסיף בכתב ובמפורש כי חלים עליו תום לב ודרך מקובלת.

    ב. חיוב הצדדים בדרגה נוספת שהיא מעל עקרון תום הלב הרגיל, אותה מדרגה שכונתה על ידי כב' השופט רובינשטיין בשם "הגינות" (וראה בע"מ 5939/04, שם).

    1. כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים.
    1. הגיונם של הדברים הוא בכך שבן זוג זוכה אגב היחסים לגילוי מידע מופלג, הוא מצוי בצנעת הפרט של הזולת הוא זוכה לאמונו ולא תמיד יכול הוא "להשתחרר" (כשהוא חפץ בכך) מנוכחות בן זוגו בחייו, גם לאחר פירוד.
    1. המשכו של עקרון תום הלב וההגינות נמצא בפרק נוסף בחוזה המשפחתי, הקובע כי צד לחוזה שכזה יכול לחוב ברשלנות או בעילה של הפרת חוזה, אם לא ינהג זהירות ראויה בשותפו לחוזה, וזאת גם לעניין סירובו ליתן או לקבל את הגט. מכאן שיכול צד "לחוזה המשפחתי" להידרש לפצות את האחר עקב התנהלות לא הוגנת, וזאת לא רק לעניין הסכמתו או אי הסכמתו באשר לסיומם הפורמאלי של נישואין.
    1. בחוזה המשפחתי מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה בר"ע 305/80, פד לה(3) 449), אך צידו האחר של המטבע טמון בכלל ולפיו זכות הקיימת בדין, לבעל דין, כגון דרישה לפירוק שיתוף במקרקעין למשל, יכול ולא תזכה את הנפגע מסירוב, בפיצוי, שכן יש לראות בסרבן צד הוגן ותם לב בנסיבות העניין (ראה ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, מט (3) 529) כל מקרה ונסיבותיו.
    1. הפועל היוצא מדברי לעיל הוא שכשם שהחוזה המשפחתי מכיל פרקים לענין משמורת, סדרי ראיה, חלוקת רכוש ואחזקתו, זכויות למזונות וכו', הוא מכיל גם "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות וגישה סחטנית אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות.
    1. למן היום בו תוקן חרם דרבנו גרשם, כך ששני צדדים יהודים יכולים לדרוש רב מכפי חלקם שבדין על דרך המסחר בגט, תרים פוסקי הלכה אחר מרפא לתופעה, ולפיה בשמו של חופש הרצון ליתן ולקבל את הגט, פוגשים אנו עיתים את החופש שלא ליתן חרות לאחר.

    יש לציין גם את פסקי הדין הבאים בסוגיה זו של סרבנות גט:

    בתמ"ש 24782/98 כב' השופטת סיון מבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב חייבה בפסק דין תקדימי, גבר אשר עיגן את אשתו, לאחר שלושה חודשי נישואין בלבד, בסכום עתק. בנסיבות המקרה נפסק פיצוי גבוה לאור העובדה שהאישה נמלטה מבעלה בהריון, לאחר אלימות קשה כלפיה. הבעל סירב לתת לה גט משך 11, התנה את הגירושין בתנאים לא סבירים כגון ויתור על מזונות הילד ובתנאים נוספים. פסק הדין מזכה את האישה בפיצוי גבוה בסך של 600,000 ₪ בצירוף 100,000 ₪ פיצויים מוגברים, וכן בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ וזאת כביטוי לסלידה מהתנהגות הבעל.

    כב' השופט ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא דן בתביעת אישה כנגד עזבון בעלה, אשר סירב משך שנים רבות לתת לה את גיטה, וקבע כי יש לפסוק 3,000 ₪ לחודש, בגין כל חודש של סרבנות גט וחייב את עזבון המנוח ב- 711,000 ₪ כאשר הוא מציין שהמנוח נהג ברשלנות לאור העובדה שקשר הנישואין הוא קשר עמוק ואינטנסיבי, וכי זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת. למנוח היה ברור שבהתנהגותו זו הוא גורם לאשתו בנפרד נזק רגשי, פוגע בזכויותיה לחופש, עצמאות, ופרטיות חוסם דרכה מלהינשא לאחר, להוסיף וללדת ילדים ולקיים חייה בשלווה ונחת הנדרשים לאדם באשר הוא אדם ועל כן נגרם לאישה נזק לא ממוני של כאב וסבל, לרבות נזק של פגיעה באוטונומיה ובחופש הבחירה להינשא לאחר וללדת ילדים.

    כב' השופט מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים פסק בתמ"ש 19270/03 כי הסירוב לתת גט גרם לאישה עוגמת נפש, בושה, סבל, בדידות וצער בשנות ההמתנה לגט, אובדן הנאות החיים ובכללם הנאה מינית, ועל כן פסק לה פיצויים לפי 200,000 ₪ לכל שנה של סרבנות. מאחר והסרבנות נמשכה 19.5 חודשים נפסקו לאישה 325,000 ₪ וכן 100,000 ₪ נוספים כפיצויים מוגברים ובסך הכל 425,000 ₪, סכום שאינו מבוטל בגין תקופה הנופלת משנתיים ימים. המדובר בתג מחיר גבוה!

    במקרה חריג בו אישה דווקא סירבה לקבל גט מבעלה, קבע כב' הש' מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ"ש 021162/07 כי האישה תפצה את הבעל בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מסירובה להתגרש, ע"ס של 53,333 ₪, עבור תקופה בת שנה וארבעה חודשים.

    כך גם מצא כב' השופט איתי כץ מאותו בית משפט, תמ"ש 18561/07 סירוב של אישה לקבל גט מבעלה במשך שנים אינו מוצדק וקבע כי הפסיקה בעניין פיצוי נזיקי לאישה מסורבת גט תקפה גם לגבי גבר מסורב גט. בפסק דין זה נקבע כי התובע הוכיח קיומה של עוולת רשלנות וכן פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחייב את האישה ב-300,000 ₪ בגין נזק כללי בגין העבר, 100,000 ₪ פיצויים מוגברים, וב-4000 ₪ בגין כל חודש נוסף בו תמשיך לסרב ליתן לבעל גט.

    כב' השופט בן ציון גרינברגר, גם הוא בשבתו כשופט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כיום כשופט מחוזי) קבע בפסק דין בתמש 006743/02 המתייחס למקרה בו אישה הייתה מעוגנת משך שמונה שנים תמימות על ידי בעלה, כי הפיצוי של 200,000 ₪ לכל שנה מוגזם ופסק 570,000 ₪ בגין הפגיעה שנוצרה מסרבנות הגט כולל 100,000 ₪ פיצויים מוגברים והוצאות משפט.

    מנגד, נפסקו על ידי כב' השופטת מימון פיצויים והוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ לאישה שסבלה מסרבנות גט משך למעלה מעשרים שנה, פיצוי הנחשב נמוך לכל הדעות מה גם שהנישואין היו כרוכים באלימות פיסית נפשית.

    סיכום

    ככלל בתי המשפט מצאו כי תופעת סרבנות הגט הינה קשה ומורכבת כמעט כמו תיק פלילי, וכי מדובר בפגיעה קשה בצד הנותר כבול לנישואין, נפגעת החירות, ונפגעים כבודו ורגשותיו של בן הזוג המייחל לגט, נפגעת האוטונומיה, וההגשמה העצמית כאדם – וכי יש למגר תופעה זו. בתי המשפט ראו בסירוב לגט פגיעה חמורה ברגשות וכפי שהודגם לעיל.

    בית המשפט לענייני משפחה מחייב בשנים האחרונות בסכומים נכבדים סרבן/נית גט, אך בית הדין הרבני קובע כי סרבן גט הנותן גט בשל חיובו בממון – הרי זה גט מעושה.

    רוצים להתייעץ?

    השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם!




      חווים אלימות במשפחה? אני כאן כדי לעזור!

      לתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

      מלאו את הפרטים שלכם | ונחזור אליכם בהקדם

        חברת קידום אתרים חברת קידום אתרים