מדוע הזהות הדתית משפיעה על גובה המזונות של הילדים והאם זוהי תוצאה ראויה וצודקת?

איך נפסקים מזונות ילדים ועל פי מה?

ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה בתמ"ש 48139-04-14 פלונית נ' פלוני (27.10.16), נזקק לשאלה כיצד יפסקו מזונות ילדים שהינם נוצרים כאשר האב מוסלמי.  השאלה המתבקשת היא מדוע ההבדלים בדת צריכים בכלל להשפיע על גובה מזונות הילדים ומדוע אין אחידות בפסיקה באשר למזונות ילדים.

הפרמטר של דת אינו פרמטר שאמור להשפיע על גובה המזונות או על חלוקתם בין ההורים. המשתנים שיש להביא בחשבון הינם: הכנסות של כל אחד מההורים, צרכים מיוחדים שיש לילדים, רכוש של כל אחד מבני הזוג וכיוצ"ב נתונים מספריים "יבשים" כאשר לדת לא הייתה אמורה להיות השלכה או חשיבות לגובה המזונות.

בפועל, אין זה המצב.  מזונות יהודים נפסקים לפי הדין העברי הוא דין תורה ועל פי דין זה חב האב במלוא הצרכים ההכרחיים והבסיסיים של הילדים, אם כי גישה זו זכתה לריכוך בפסיקת בתי המשפט תוך ניסיון ליצור שוויון והגינות בין ההורים.

מי שאין לו דין החל עליו – ישלם מזונות על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) המשית חיוב שווה על ההורים בהתאם להכנסתם ומנסה ליצור יחסיות.

צרכים של ילד אינם משתנים על פי הדת

ברור כי הצרכים של ילד יהודי אינם שונים מאלו של ילד נוצרי או מוסלמי.  קוטג' בסופרמרקט מתומחר שווה בלי הפליה בין דתות. כך גם הדברים נכונים באשר לביגוד או חינוך אשר הילדים צורכים. אם אשר רוכשת בגד עבור ילדיה אינה משלמת יותר או פחות עבור אותו בגד אם הילד נוצרי או יהודי, מוסלמי או חסר דת.

הצרכים משתנים ממשפחה למשפחה. רמת חיים שמנהלת משפחה אחת שונה מזו של אחרת. ישנם הורים המשתכרים היטב ואזי צרכי הילדים הינם ברמה גבוהה יותר והם רגילים (יתכן) למותרות, וישנם הורים המתקשים להתפרנס ולספק את הצרכים הבסיסיים של הילדים ואזי ברור שרמת החיים של הילדים מושפעת גם היא מהכנסות ההורים ומרמת החיים הנהוגה בבית.

כך או כך גובה המזונות שנפסק כנגד אב (בדרך כלל) אינו אמור להיות מושפע מהיותו חסר דת (כגון רבים מבני העלייה הרוסית) או בשל היות בני הזוג בעלי דתות שונות דהיינו זוג מעורב.

למרות שהדברים הגיוניים מה שקובע הוא הדין ולא השכל הישר.

למרות ההיגיון, שבדברים האמורים לעיל, השופטים כפופים לחוק ולדין החל ואין הם יכולים להתעלם מהחוק גם אם הוא יוצר אפליה בין ילדים שמוצאם מבעלי דתות שונות.

גישת האם

בפסק הדין המאוזכר בפתיח לדברים אלו, לגישת האם, כיוון ששני הצדדים משתייכים לעדה המוסלמית, חל עליהם הדין האישי המוסלמי-השרעי ולפיו חלה חובת מזונות אבסולוטית של האב כלפי ילדיו הקטינים.

גישת האב

מנגד, טוען האב כי נוכח רישום הקטינים במרשם האוכלוסין כנוצרים והנתבע כמוסלמי יש להחיל את הוראות חוק המזונות, לפיו מוטלת החבות במזונות הקטינים על שני ההורים.

קביעת בית המשפט לענייני משפחה באשר למזונות

ביהמ"ש קובע, כי יש להחיל בענייננו את הוראות חוק המזונות, להבדיל מהוראות הדין הדתי האישי, אך לא מנימוקי הנתבע.

כידוע, סעיף 3 (א) לחוק המזונות קובע חבות במזונות של אדם כלפי ילדו על פי הדין האישי שלו. משכך, אין כל רלבנטיות לעניין מזונות הקטינים לרישום הקטינים במרשם האוכלוסין כנוצרים או כבעלי כל דת אחרת.

משמע דת הקטינים כלל איננה נבחנת על פי חוק המזונות ואינה רלוונטית לפסיקת בית המשפט. לפיכך, יש לבחון מהו הדין האישי של האב.

אב שהיה נוצרי והתאסלם.

במקרה דנן, התשובה לכך מורכבת. מחד, במועד הגשת התביעה היה הנתבע נוצרי. לכן ניתן לסבור כי יש להחיל עליו את הדין הנוצרי. לתמיכה בגישה זו, יש להביא בחשבון גם את העובדה כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת למנוע שינוי בפסיקת המזונות בעקבות שינוי דת.

אולם, החלת הדין הנוצרי על הנתבע מעוררת קושי שכן ניכר כי לנתבע אין כל זיקה לנצרות. מאידך, כיום שני ההורים הינם מוסלמים (לאחר שהאב התאסלם) ועל כן יש לראותם כמוסלמים ולפסוק דמי מזונות הקטינים על פי הדין האישי של האב במועד מתן פסק הדין, הוא הדין המוסלמי.

הצהרת האב בפני בית הדין השרעי, כי הוא מוסלמי מהשורשים וכי איננו מוותר על אף חובה דתית – תומכת בגישה זו.

בהנחה שייקבע כי הדין האישי החל על הנתבע הינו הדין השרעי, מתעורר קושי נוסף – אמנם הדין השרעי מחייב אב מוסלמי חובת מזונות אבסולוטית כלפי בנו הקטין, ואולם הכוונה היא לבנו שנולד מנישואין שרעיים כדין או לפחות התקיים לגבי הבן הליך של "ACKNOWLEDGEMENT" (הכרה) בילד כילדו.

בהיעדר אלה, אין הורות "חוקית" וממילא אין נובעים ממנה חובות כמו חובת המזונות או הירושה.

בענייננו, לדידו של בית המשפט, קיימת אי בהירות האם הצדדים נישאו בנישואין דתיים אשר מוכרים על ידי דין האיסלם. לגבי קיומו של הליך של "ACKNOWLEDGEMENT", לא נתברר לביהמ"ש מהו אותו הליך שיש להניח שצריך הוא להתבצע על פי דיני השריעה, כך שאין בעובדה שהנתבע הכיר בקטינים כילדיו ואף רשמם ככאלה במשרד הפנים כדי לסייע.

על התובעת היה להוכיח עניינים אלו, כאשר עתרה לבית המשפט, כי מזונות הקטינים יפסקו לפי הדין האישי השרעי. אולם כאמור, הדבר לא הוכח. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי חלה על הנתבע חובת מזונות מכוח הדין האישי.

משכך, בהיעדר חיוב במזונות על פי הדין האישי הדתי השרעי – תקום חובת מזונות מכוח סעיף 3 (ב) לחוק המזונות. קרי, יש להחיל בענייננו את הוראות חוק המזונות.

לאותה תוצאה ניתן להגיע גם אם יקבע, כי הדין האישי החל על הנתבע הינו הדין הנוצרי, וזאת היות וככלל, העדה הנוצרית הינה עדה דתית מוכרת, ברם, קיימות עדות נוצריות ספציפיות. עדתו הנוצרית הספציפית של האב לא נטענה על ידי מי מהצדדים ולא הוכחה. משכך, בהיעדר חיוב במזונות על פי הדין האישי, הדתי הנוצרי תקום חובת מזונות אזרחית מכוח סעיף 3 (ב) לחוק המזונות.

תוצאה זו לשיטת בית המשפט עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה לפיה אין להבחין בין מזונותיו של קטין יהודי, נוצרי, מוסלמי או חסר דת אם כי בפועל דברים אלו קורים מידי יום ומזונות ילד לאב יהודי יפסקו בסכום שונה אם עסקינן בחסרי דת שחל עליהם החוק לתיקון דיני משפחה מזונות.

היקף החבות על פי הדין האזרחי: בהתאם לסעיף 3א לחוק, הוריהם של הקטינים – האב והאם – חייבים במזונותיהם. חובת ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, הינה חובה אבסולוטית ללא קשר למחסורו של החייב וליכולתו של הזכאי.

הפרמטר היחיד בו יש להתחשב הוא בנסיבות. עפ"י המודל שהותווה בבע"מ (תל-אביב-יפו) 1098/07, ייבחנו בשלב הראשון צרכי הקטין, בשלב השני השיעור היחסי של כל הורה בנטל המזונות, בהתאם לשיעור היחסי של ההכנסות הפנויות של כל אחד מהם, ובשלב השלישי ישוקללו נתונים אלה ביחד עם משך הזמן בו מצוי הקטין אצל כל אחד מההורים.

העיקרון במודל זה, הוא יצירת קופה משותפת לנשיאה בצרכי הקטין כאשר הנשיאה בקופה זאת, יכול ותעשה בתשלום ויכול ותעשה כשווה ערך לתשלום.

תוצאת פסק הדין

צרכי הקטינים – במצב של היעדר ראיות כלשהן, ברי כי אין כל מקום לסטות מהחיוב בדמי מזונות מינימאליים העומדים על סך של כ- 1,300 ₪ – 1,450 ₪ בחודש ללא הוצאות מדור וחינוך ו/או דמי טיפול והוצאות חריגות אחרות.

משכך זהו הסכום המינימום שיש להשית לפחות לכל קטין. משכך, ביהמ"ש מעמיד שיעור זה בענייננו ע"ס 1,450 ₪ לחודש עבור כל קטין.

הכנסות ההורים

הכנסתו של האב הועמדה על סך 5,000 ₪, והכנסתה של האם על סך 5,800 ₪. לעניין זמני שהות האב עם הילדים, הרי שהם אינם רחבים כלל ומסתכמים במקרה הטוב ב-8 שעות שבועיות. הצבת הנתונים הנ"ל במודל הנ"ל, עפ"י הנוסחה המתמטית הובילה לקביעה שסכום המזונות שעל הנתבע לשלם לתובעת עבור הקטינים עומד על סך 600 ₪ לכל אחד. סה"כ: 2,400 ₪ עבור כל שלושת הילדים.

לסיכום, האמור יש להוסיף גם את רכיב המדור – 700 ₪ לחודש, שהם 55% מהוצאת האם על המדור. בנוסף, קבע בית המשפט כי האב יישא במחצית הוצאות חינוך והבריאות של הקטינים.

מסתמן כי אם האב היה יהודי התוצאה הייתה שונה.

לעניות דעתי, התוצאה הייתה שונה באם היה מדובר באב יהודי, שאז ככל הנראה היה האב מחויב בסכום בסיסי של 1,450 ₪ לילד ראשון, וסכום פחות מזה לילדים הבאים + מחצית מעלות שכר הדירה. כך שבפועל היה מושת על האב סכום גבוה יותר למזונות על פי דין תורה, לו היה צריך ליישם את הדין העברי באותו מקרה.