הסכם גירושין בו הועברו הזכויות בדירה – מי גובר?

הסכם גירושין בו הועברו הזכויות בדירה – מי גובר הגרושה או הנושה?

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

דוד הסתבך בחובות כלפי נושים, ומספר שנים מאוחר יותר ערך הסכם גירושין עם אשתו, הילה, לפיו הוא מעביר לה את כל זכויותיו בדירת המגורים של המשפחה, שהוא הנכס היחיד של בני הזוג. הדירה לא נרשמה על שם הילה ולא זו אף זו אלא שאף לא נרשמה הערת אזהרה לטובתה. בני הזוג לא התגרשו, וככל הנראה גם לא נפרדו, ודוד המשיך להתגורר בדירה ולנהל לכאורה מערכת יחסים משפחתית עם הילה.

מה דינה של הדירה, האם תהיה שייכת להילה או שמא הנושה יוכל להיפרע ממנה ולסלק באמצעותה את החוב של דוד?

כבר עתה ייאמר כי הכרעת בית המשפט תהא שונה ממקרה למקרה על פי עובדותיו המיוחדות. על שאלה זו עונה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת אורית בן דור) בתמ"ש (י-ם) 4330-11-12 מ' פ' נ' ו' פ'. להלן יובא בתמצית הניתוח המשפטי ועובדות המקרה:

הנושא החל בהליכים מול הנתבע בשנת 2002, ביום 7.2.02 ניתן פס"ד לזכותו, וביום 24.3.02 נפתח כנגד הנתבע תיק הוצאה לפועל לביצועו של פסה"ד. ביום 9.8.04 חתמו בני הזוג על הסכם הגירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פס"ד ביום 10.9.04. עולה מהאמור כי ההסכם נחתם בעיצומם של הליכי גביית החוב על ידי הנושה ובאופן שמחשיד על פניו את ההסכם.

כעולה מהראיות שצרפה התובעת לא קדמו להסכם הגירושין הליכים בין הצדדים, וכעולה מפרוטוקול הדיון אליו הגיעו הצדדים ללא ייצוג הם קיבלו ייעוץ משפטי לצורך עריכת ההסכם. התובעת בחרה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה ולקמץ בפרטים. כך לא פרטה התובעת מה היה הרקע לסכסוך ביניהם וכמה זמן הוא נמשך, לא ביארה האם קדמו להסכם הליכים משפטיים או יעוץ או טיפול זוגי כלשהו. קשה לקבל את טענת התובעת כי ההסכם בא על רקע פירוד הצדדים, שכן זכרה של עובדה זו לא בא לידי ביטוי בהסכם עצמו וכן לא בא לידי ביטוי בדיון שנקבע לאישורו בבית המשפט.

הנה כי כן, מהחומר שלפני עולה כי ההסכם נעשה בפתאומיות על רקע הליכי הגביה כנגד הנתבע, ובאופן אשר מגביר את החשד כנגדו.

הסכם הגירושין לא בוצע הלכה למעשה.

בין מועד חתימת ההסכם לבין מועד הגירושין, 23.7.12, חלפו 8 שנים בקירוב. התובעת טענה כי אחר חתימת ההסכם עמדה בתנאיו וציפתה כי אף הנתבע יעשה כן, אולם המציאות טפחה על פניה. הנתבע הפרה כל סעיף בהסכם, לא העביר לידיה אף פרוטה שחוקה כדמי מזונות ובשל חששה הכבד כי יותיר אותה עם חובות כבדים ובהם ההלוואות לרכישת הדירה המשותפת סירבה לקבל את גטה.

מטענת התובעת כי סירבה לקבל את גטה ניתן לחשוב שמא התקיים הליך ארוך בבית הדין הרבני בו נתבעה לגירושין אך היא סירבה לכך, ואולם התובעת לא פרטה אימתי נפתח תיק הגירושין בבית הדין לראשונה, ונראה על פניו כי התקין נפתח רק בסמוך לפני מועד סידור הגט וכי התובעת השתמשה בלשון שגויה וכוונתה היא שסירבה להתגרש.

אין בידי לקבל את הסברה של התובעת כי חששה הכבד מפני האפשרות שתיוותר עם חובות כבדים ובמיוחד ההלוואות לרכישת הדירה הביא אותה לסירוב קבלת גט (סעיף 13 לסיכומיה). הטענה כלל אינה ברורה נוכח העובדה כי על פי ההסכם כל החובות הרובצים על הדירה לרבות משכנתא ופיגורים בתשלומי המשכנתא יחולו ממילא עליה. גם אם אניח לטובתה כי החשש נבע מאי תשלום המזונות שהכבידו על הנשיאה בחובות שהוטלו עליה לפי ההסכם (טענה שלא נטענה על ידה), הרי שאין בכך די. לרשות התובעת עומדים מנגנונים שונים לקבל המגיע לה על פי ההסכם ולא ברור כיצד חשבה שעיכוב כה משמעותי יסייע לה. ודוק. לא הייתה מחלוקת בין בני הזוג על אופן החלוקה אלא על דרך ביצועה. התובעת לא נתנה כל הסבר מה יועילו לה הנישואין על הנייר לפיזור חששה, וכן לא נתנה כל הסבר לשינוי האסטרטגיה 8 שנים לאחר מועד אישור ההסכם. שהרי, לשיטתה המצב רק הלך והחמיר ואם כך מדוע דווקא אז סודר הגט?

הנתבע לא נשא בתשלומי המזונות שהושתו עליו בהסכם והתובעת לא פעלה לגבותם אלא כעבור 8 שנים. רק ביום 16.12.12 פתה התובעת לראשונה תיק הוצל"פ לגבות את חוב המזונות של הנתבע כלפיה שנצבר מיום אישור ההסכם.

בסיכומיה טענה התובעת כי בשל אי תשלום המזונות לא רצתה להתגרש, וכן כי פנתה למוסד לביטוח לאומי לקבלת המזונות אולם בשל הכנסותיה לא הייתה זכאית לקבלם.

הטענה בדבר הניסיון לקבל מזונות דרך הביטוח הלאומי נטענה לראשונה במסגרת סיכומי התשובה ואך מטעם זה יש לדחותה. יש לדחות את הטענה גם לגופה משהתובעת לא צרפה כל אסמכתא להוכחתה, ולא ברור מדוע נדחתה תביעתה אם כל הכנסתה הינה כסייעת בגן ילדים כפי שטענה בסעיף 14 לכתב התביעה. לא ניתן לקבל את הקפיאה על השמרים ארוכת השנים כשמדובר במזונות קטינים, בטח כשהתובעת טוענת לחובות שהלכו ונערמו סביבה. זאת ועוד, עיתוי פתיחת התיק בלשכת ההוצל"פ כחודש אחד בלבד ממועד פתיחת התיק דנא מטיל צל נוסף של תום הלב של התובעת.

זכויות הנתבע בדירה לא עברו עד כה על שם התובעת. גם הערת אזהרה לא נרשמה לטובתה. התובעת לא הציגה ראיה כלשהי כי בפועל החלו בני הזוג בהליכים להעברת הזכויות מהנתבע לתובעת בעקבות הסכם הגירושין. התובעת לא פרטה ולא ביארה מדוע לא נעשה כך משך כל השנים מעת אישור ההסכם. אם לאורך השנים סירבה להתגרש בשל חששה כי הנתבע ישאירה עם חובות, כיצד זה לא פעלה במהירות 'להציל' ולרשום את הנכס המשמעותי ביותר שלפי הוראות ההסכם היה בידיים שלה. קשה להבין כיצד ממועד ההסכם ועד היום לא עמדה התובעת על זכותה זו, שבגינה אמורה הייתה לשאת בתשלומי המשכנתא כל השנים. על פי רוב, דירת הצדדים היא הנכס המשמעותי ביותר של היחידה המשקית המשפחתית.

הדעת נותנת כי במצב כזה המתואר בדברי התובעת לפיו היא לא זכתה לראות כל קיום התחייבות מצד הנתבע, היא הייתה מזדרזת לרשום את הנכס ולא ממתינה כ- 8 שנים. העיקול הוטל עת לא נרשמה על הנכס כל הערת אזהרה ובנקודה זו, אין לתובעת להלין אלא על עצמה.

פסק דין בעניין אהרונוב, ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, שם התחייב הבעל בהסכם להעביר נכס מקרקעין הרשום על- שמו לבעלותה של בת זוגו. לאחר שאושר הסכם הממון, ולאחר שבני הזוג התגרשו, הוטל עיקול זמני על הנכס על- ידי נושה של הבעל. בית המשפט פסק כי בתחרות בין בת הזוג שרכשה את הנכס מכח הסכם, לבין הנושה שהטיל עיקול מאוחר, זכותה של בת הזוג עדיפה. נקבע שם כי זכותו של הקונה שרכש נכס היא זכות מעין קניינית הפועלת גם כלפי צדדים שלישיים, וגם לטובת הרוכש בתחרות בין זכות מעין קניינית של הרוכש לבין זכויותיו של המעקל מכח זכות אובליגטורית, זכות שהיא במדרג נורמטיבי נמוך יותר. כך נפסק, ללא קשר לשאלה האם מדובר בצד ג' שרכש את הנכס, או בבת זוג. גם לבת זוג שרכשה נכס יש עדיפות על פני מעקל בעל זכות אובליגטורית בלבד.

עוד נקבע שבתחרות בין זכויות, על הראשון בזמן מוטלת החובה לפעול בתום לב כדי שזכותו תישמר עדיפה (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז (2) 285 (2003)) אך אין באי רישום הערת אזהרה כשלעצמו כדי להעיד על חוסר תום לב. במקרים אלה של התנגשות יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו הפרטניות (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי [פורסם בנבו] (13.12.2004)).

במקרה שלפנינו העובדות הינן שונות:

הנושה מבקש לאבחן את ענייננו מפרשת אהרונוב משום שכאן הזכויות בדירה לא הועברו על שם הנתבעת בהתאם לאמורבהסכם, ועל כן לטענתו עניין לנו בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה מוגמרת שהסתיימה ברישום.

שאלת סיווג ההסכם היא אכן בעלת חשיבות משפטית, משום שעל- פי מה שנקבע בפרשת לאניאדו (11502/05 לאנידו נ' הולנד ישראל בע"מ (פורסם בנבו – 24.2.2008) משוואת הזכויות והאינטרסים שבין הנושה לבין מקבל ההתחייבות למתנה שונה מהאיזון שבין הקונה לבין הנושה.

זכותו של מקבל המתנה אינה במעמד שווה לזכויות הרוכש. ככלל, כך נקבע, נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת הנושה שהטיל עיקול על פני מקבל המתנה.

ההבחנה המרכזית בין מתנה למכר נובעת מתשלום התמורה: נהנה בחוזה מתנה מקבל הבטחה לקבלת נכס ללא כל תמורה ואילו בעסקת מכר משולמת תמורה (ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהיימה אלנששיבי, פ"ד מה (5) 410 (1991)). מהבדל מרכזי זה נובעת ההגנה השונה על ציפיות הקונה. נקבע בפסיקה כי בחוזה המתנה אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא פחות ביחס לרצונו של מעניק, והוא גם פחות מאינטרס ההסתמכות של רוכש בעסקת מכר (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582 (1998)).

זכותו של מקבל התחייבות למתנה במקרקעין נתפסת כזכות "שברירית" במובן זה שבמתחם רחב מאד של מקרים, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, זאת בניגוד לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית חזקה ויכולת החזרה ממנו היא מצומצמת (ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730 (2001)). חוזה המתנה נתפס גם כחוזה חד צדדי מאחר שהוא מקים חיוב חד צדדי של מעניק המתנה לעומת המקבל שהוא הנהנה העיקרי אם לא היחיד ממנו (ע"א 3601/96, לעיל).

בענייננו, אין מדובר בחוזה מתנה אלא בהסכם גירושין שבמסגרתו הוסכם בין בני הזוג כי הזכויות בדירה יועברו לתובעת.להסכם כזה תוקף מחייב ככל הסכם להעברת זכויות במקרקעין. אין מדובר בהתחייבות חד- צדדית שבה ניתנה מתנה, אלא בהסכם אשר מכיל מערכת מורכבת של זכויות וחובות, חלקן ממוניות, חלקן אינן ממוניות, שכל צד נטל על עצמו. בהסכם נקבע כי ברצון בני הזוג להסדיר ביניהם את ענייני החזקת הילדים, מזונותיהם ואת ענייני הרכוש המשותף וחלוקתו ביניהם. ברי כי לא ניתן לראות בהסדרים מכוחו של הסכם זה כהתחייבויות חסרות תמורה במובן המלא והרגיל של מונח זה, אלא כל אחד מבני הזוג קיבל עליו את ההתחייבויות והזכויות לרבות הטיפול בילדים, המזונות, הרכוש, תשלומי החובות וכיו"ב. מכך עולה כי אין מדובר בענייננו, כמקובל בהסכמי מתנה, בחיוב חד צדדי של הנתבע כלפי התובעת, כשהיא הנהנת המרכזית ממנו, אלא בחיובים הדדיים ובחלוקה משותפת והדדית של החובות והזכויות ביניהם. בנוסף, במקרה זה אינטרס ההסתמכות של התובעת הוא חזק ביותר וברי כי לא הייתה כל כוונה והבנה של הצדדים כי לנתבע קיימת זכות חזרה מהתחייבותו.

לא ניתן לומר בענייננו כי מעצם העובדה שהמשיב העביר את זכותו בנכס ללא תמורה ספציפית, יש מקום להסיק כי מדובר בעסקת מתנה. לנוכח האמור ברי שעל אף לשונו של ההסכם המורה על העברת הזכויות "ללא תמורה", אין מדובר בהתחייבות למתן מתנה שכן לא מתקיימים היסודות העומדים בבסיסו.

עוד יודגש כי מתן זכות לבן הזוג לחזור בו מהתחייבות מסוימת בהסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, איננה רצויה גם לא מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי גירושין ועל תוקפם המחייב.

הנה כי כן, בתחרות בין הזכויות, על פי הלכת אהרונוב, גוברת לכאורה התובעת על פני הנושה. אלא שעדיפותה כאמור אינה אבסולוטית, והיא עלולה לסגת מפני עקרון תום- הלב. אי-עמידה בדרישות תום- הלב עלולה להביא לשלילת עדיפותו של קונה שאלמלא כן הייתה מוקנית לו.

לאור האמור, יש לבדוק מבחינה עובדתית האם הסכם הגירושין נעשה בתום לב.

הנושה אמנם אינו טוען בפה מלא כי ההסכם בין בני הזוג נעשה למראית עין, ואולם הטענה מתפרשת מטענותיו ואף מופיעה באזכורים אליהם הוא מפנה. נראה כי אין הדבר בכדי, שהרי השאלה אם צד ג' רשאי להעלות טענה כי חוזה שנערך בין שני צדדים הוא חוזה למראית עין הועלתה מספר פעמים בפסיקה ונותרה בצריך עיון (ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ, פ"ד מ"ב(1) 525 (1988); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689 (1999); ע"א 5709/99 זיוה ליון נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925 (2001)). גם בפתח פרשת אהרונוב מצוין כי הבנק חזר בו מטענת החוזה למראית עין.

למרות האמור, בפרקטיקה דנים בתי המשפט בטענת הסכם למראית עין כאשר הטענה מועלית על ידי צד שלישי לחוזה, על פי רוב, נושה של אחד הצדדים להסכם (ראה: ה.פ 1033/96 (ב"ש) אלפסי חן נ' האפוטרופוס הכללי, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ו(ג) 177; ה"פ (ת"א) 16/92 וידר נ' אלשיך, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ה(א) 202; ה.פ. (ת"א) 200147/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' נצח ([פורסם בנבו], ניתן ביום 30.12.99); ה.פ (חי') 105/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שלומי דוד ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ט(ב) 263; ה.פ (חיפה) 716/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הלל ([פורסם בנבו], (9.10.07); ה.פ. (חיפה) 99/05 156/05 אוחיון נ' תורג בע"מ [פורסם בנבו] (29.5.2007); רע"א 7126/98 בנק לאומי לישראל נ' ציגנלאוב [פורסם בנבו] (3.2.99); ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996)). בתי המשפט קבעו לא אחת כי הסכמי ממון נדיבים כאלה, הנעשים עם הידוק הטבעת של הנושים, בטלים כלפי הנושים מאחר וחובתו של אדם לדאוג לתשלום חובותיו לפני שהוא מעביר את רכושו לאחרים.

יודגש כי גם הסכם המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין. נקבע כי אם במישור היחסים הפנימי בין בני הזוג הייתה ההעברה אמיתית, גם אם מטרתה ותוצאתה הברחת רכוש מנושים, לא מדובר בחוזה למראית עין. כך נפסק בע"א 1780/93 בעמ' 43, כדלקמן:

…נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין..

לכאורה, ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת רגל בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"ם 1980, המאפשרת לבטל הענקות שנתן פושט רגל. כיוון שאין ענייננו במצב פשיטת רגל לא נרחיב בו, אך נלמד מעקרונותיו, כפי שבוטאו ע"י כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה (4) 925:

..תמצית הרציונאל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים..

למעשה, חסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיך 439 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977).

את מקור הזכות של הנושה להעלות טענה לבטלות הסכם שערך החייב בטענה של מראית עין או אי חוקיות אפשר למצואבסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, הדן בחוזה למראית עין:

..חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיוםהחוזה..

החוזה המדובר מתאפיין בכך שלא הייתה לכתחילה כוונה לקיימו אלא ליהנות מיתרונות שונים כלפי צדדים שלישיים. כדי לקבוע אם חוזה הוא רק למראית עין יש להתחקות אחר כוונתם ורצונם האמיתיים של הצדדים לו, כשהפתרון נמצא בתחום העובדתי, הנלמד מנסיבות המקרה (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים מהדורה שנייה, תשנ"ה -1995, עמוד 169).

סעיף זה קשור קשר הדוק לסעיף 30 לחוק החוזים העוסק בחוזה פסול:

..חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

בדומה לסעיף 13 לעיל, החלופה שבסעיף 30 תתקיים במקרה שלפנינו אם יוכח כי הסכם הממון נועד להבריח את נכסיו של הנתבע ולמנוע את מימושם על ידי נושיו.

המסגרת הדיונית להעלות תביעה כאמור יכול שתהא בתביעה עצמאית או בתביעה מכח הוראת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 הקובעת:

..(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם..

סעיף זה מיועד למקרים בהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם. המקרקעין אליהם מכוון הסעיף הם מקרקעין הרשומים על שם פלוני אולם נתונים לאלמוני. במצב כזה, נדרשת הצהרת בית משפט באשר לזכויות החייב בהם.

עקרון תום הלב שהוכר כדוקטרינת- על מאפשר אף הוא לבטל הסכם. מקורו הפורמאלי מצוי בסעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי) הדן בקיום חוזה בתום לב, אולם כאמור הוא נתפרש בפסיקה כמשתרע מעבר לחוק החוזים:

..בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה..

השאלה אם הסכם ממון נחתם למראית עין היא כאמור שאלה עובדתית ובדיקתה דורשת זהירות רבה נוכח הזיקה המצויה פעמים רבות בין מצב כלכלי שאינו שפיר ובין מתחים ביחסים המשפחתיים. היטיבה לתאר זאת כב' השופטת רות לבהר שרון בה"פ (ת"א) 1336/04 וצלר ענת נ' מפזרי יעד תעשיות אלומניום בע"מ [פורסם בנבו] (14.8.05):

…בעניין זה, יש לציין כי דווקא קשיים כלכליים במשפחה מביא לא אחת למריבות בין בני הזוג ואף לגירושין. במקרה כזה, מדוברבגירושין אמיתיים. ייתכן והמקור לסכסוך בין בני הזוג היה חובות הבעל אך בוודאי שאין להקיש מכך שמדובר בגירושין פיקטיביים. להפך, דווקא במקרים כאלה קורה לא אחת שהגירושין הם מסובכים וכואבים הרבה יותר.

לכן מחובתו של בית המשפט לבדוק ולבחון כל מקרה לגופו, בקפידה, האם אכן מדובר בקנוניה של בני הזוג, במטרה לנסות ולהציל את רכושם המשותף מידי הנושים…

נטל השכנוע מוטל על כתפי הטוען להברחת רכוש. בעל דין המטיל דופי בחברו נושא בנטל מיוחד למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614). אך, שומא על בית המשפט לשים נגד עיניו את העיקרון כי דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. לכן, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681 (1993); ע"א 1842/90 בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5) 211, 234 (1994); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997)).

עוד יוזכר כי נטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, עשוי לעבור מצד לצד במהלך הדיון. בהקשר שבפנינו, הנטל עשוי לעבור לצד השני עם הצטברות "אותות מרמה", היינו סימנים מחשידים, אז יהיה על הצד שכנגד להציג גרסה משכנעת דיה כדי לפזר את החשדות. עמד על כך בית המשפט בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003):

…הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום- לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע..

טרם הוכרע בפסיקה מה רמת ההוכחה הנדרשת מהטוען להברחת נכסים. עמד על כך בית המשפט בעניין חנה לוי לעיל:

…עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא (ראו פסק-הדין בע"א 8482/01 ….המותיר נושא זה בצריך עיון,…. ואולם נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד…

השאלה אם בני הזוג יצרו הסכם למראית עין או הסכם פסול, תוך שנהגו בחוסר תום לב כלפי הנושה, היא שאלה עובדתית בעיקרה, המבוססת על תום הלב של בני הזוג. אוסיף, כי כאשר מתבקש בית המשפט לאשר הסכם ממון ולהעניק לו תוקף של פס"ד, הוא בוחן אם ההסכם נעשה בהסכמה מדעת ומרצון חופשי של בני הזוג ואין הוא מביא בגדר שיקוליו את עניינם של צדדים שלישיים.

.. הסכם ממון בין בני זוג, ככל הסכם, תקף אך במישור האישי, ועצם אישורו על- ידי בית- המשפט, ואפילו ניתן להסכם תוקף של פסק- דין, אינו מקים את אותו אקט פומבי ההופך את ההסכם למחייב אף צדדים שלישיים.. רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491, 503 (2003).עם זאת, אין באישורו של הסכם הממון בבית המשפט כדי לשלול מצד ג', הטוען כנגד תוקף ההסכם, מלהעלות את טענותיו במסגרת הליך משפטי מתאים.

על רקע האמור לעיל, נבחן את הטענה שהעברת הזכויות בדירה הייתה במטרה להבריח נכסים מהנושה. כאמור, דרך ההוכחה בנויה על קיומם של "אותות מרמה" אשר אם הם נותרים ללא מענה, מצביעים הם על מרמה.

מועד עריכת ההסכם

לטענת הנושה, על אף שההסכם בין בני הזוג אושר כבר בחודש אוגוסט 2004, היינו בעיצומם של ההליכים המשפטיים בין הנתבעים, כשננקטו כבר הליכי הוצאה לפועל, שמרו בני הזוג על חשאיות. לא רשמו הערת אזהרה ולא טרחו להודיע לו על עריכת ההסכם. לשיטתו, עובדה זו עומדת לחובתה ומהווה "אות מרמה". מאחר והדבר לא הוכחש על ידי התובעת ולא ניתן לו הסבר חלופי אין אלא להסכים עם דברי הנתבעת לעניין זה.

חוב המשכנתא לא עבר על שם התובעת. לכתב תביעתה צירפה התובעת את תדפיס יתרת ההלוואות הרובצות על הדירה נכון ליום 11.08.09 בסך כ- 380,000 ₪ ממנו עולה כי הנתבע עדיין רשום כבעל חוב.

בראשי העמודים של דפי התדפיס, מופיע הכיתוב:

"לכבוד

פ' ו' ומ'

XXX

מעלה אדומים XXXXX".

הנה כי כן, למצער עד ליום 11.8.09 לא בוצע ההסכם גם בעניין זה. התובעת לא טענה כי המשכנתא עברה על שמה במועד מאוחר מזה, ומשלא בוצע השינוי ברישום הזכויות בדירה, פשיטא כי חוב המשכנתא נותר עד היום על שם שני בני הזוג.

גם את המיטלטלין לא חילקו הצדדים על פי הוראות סעיף 10 להסכם המורה כדלקמן:

1. כל המיטלטלין, החפצים והרהיטים המצויים בדירה, יחולקו שווה בשווה בין הבעל לאישה לא יאוחר מיום מתן הגט.
2. האישה תקבל לידיה את המיטלטלין שלהן: סלון, מקרר, פינת אוכל, טלוויזיה.
3. הבעל יקבל את המיטלטלין הנותרים.

התובעת הגישה בתיק ה"פ 508/05 [פורסם בנבו] בבית משפט השלום בירושלים המרצת פתיחה למתן פסק דין לפיו המיטלטלין בדירת בני הזוג הם בבעלותה הבלעדית. לתביעה צירפה את הסכם הגירושין ואישורו. הנושה שהיה צד גם בהליך ההוא לא התייצב לדיון וביום 14.4.05 ניתן פסק דין הצהרתי על ידי כב' השופט אברהם רובין, לפיו כל המיטלטלין שבדירה הם בבעלות התובעת. לדבריה, תגובת הנושה שניתנה שם דומה להפליא להגנתו כאן.

גם באותו הליך טענתו המרכזית הייתה כי ויתורי הנתבע הגורפים בהסכם מלמדים על כך שבני הזוג עשו יד אחת להעלמת רכוש משמו של הנתבע. בסופו של יום לא התקבלה עמדת הנושה וכך, על פי התובעת, צריכה להיות התוצאה גם במקרה דכאן.

הנושה לא התייחס לאמור בכתבי טענותיו, אלא אך במהלך קדם המשפט שנערך ביום 11.3.13 ובקצרה: ..חברי מנסה להיתפס לפרוצדורה ואין רלבנטיות לפסק הדין ההצהרתי שניתן לגבי המיטלטלין בדירה. מדובר במיטלטלין שהמשיב ויתר עליהם.. (פרוטוקול עמ' 2, שורות 13-15).

מעבר לעובדה כי קיים שוני בין התביעות, ולא הרי תביעה העוסקת במקרקעין כהרי תביעה העוסקת במיטלטלין, הרי שבאי התייצבות הנתבע בבית משפט השלום היא למעשה ויתרה על ההתדיינות ולא נערך כל דיון לגופו של עניין. לא ניתן ללמוד מפסק דין שניתן בהעדר התייצבות או בהעדר הגנה לענייננו.

כאן עומדת הנתבעת על זכויותיה ולא מן הנמנע כי ויתרה בהתדיינות בבית משפט השלום על מיטלטלין הדירה בהסתמך עלהעיקול שהוטל עליה. ברוב משקי הבית הסטנדרטיים אין להשוות בין ערך הדירה גופא לתכולתה, וייתכן כי מבחינה אסטרטגית לא שווה היה לנתבעת להשקיע משאבים ב"הצלת" תכולת הבית, אלא להתמקד בנכס המרכזי ממנו ניתן להיפרע.

דווקא העובדה שהנתבע לא עמד על חלוקת המיטלטלין על פי הוראות ההסכם, ולא התנגד לתביעת התובעת לקבל גם את חלקו במיטלטלין מעוררת אף היא חשד באמיתות ההסכם.

לטענת הנושה, הצדדים אף נותרו להתגורר יחד לאחר מועד אישור ההסכם. הנתבעת מכחישה את הטענה וטוענת כי הם נפרדו אף קודם לאישור ההסכם. הסממן של ניתוק או המשך קשר בין בני הזוג, עשוי להיות בר- משקל: אם הצדדים, על אףשהתגרשו, ממשיכים להתגורר יחד ומנהלים משק בית משותף, כימים ימימה, יש בכך כדי להצביע שההסכם היה במטרה להבריח נכסים (ה"פ 665/04 סויסה רותי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם בנבו] [פדאור 05 (4) 533].

פער השנים בין מועד חתימת ההסכם ומתן הגט אכן מעמיד סימן שאלה שלא ניתן להתעלם ממנו באשר לטיב היחסים בין התובעת והנתבע כל אותה עת. הדברים אמורים במיוחד עת לא נתקבל הסברה של התובעת לפער זה. הנתבע, כאמור, לא מסר גרסה משלו ולא התייצב לאף דיון חרף צו הבאה שהוצא כנגדו ביום 2.9.13.

להוכחת טענתו, הציג הנושה תמצית רישום ממשרד הפנים לפיה כתובת הנתבע עודנה רשומה בדירה ובסיכומים טען לראשונה כי בעבר ערך חקירת מען אודות החייב לצורך מסירת מסמכים, שהעלתה כי הוא מתגורר בחשאיות בדירה, שכן בני הזוג היו מודעים לניסיונות לאתרו והסתירו את עובדת מגוריו שם.

בסיכומי תשובתה, טענה התובעת כי נציגת הנושה שהעידה מטעמו התחמקה בחקירתה בדיון שנערך ביום 2.9.13 מלאשר את העובדה כי הבנק העסיק חוקרים פרטיים, ומשלא הציגה את ממצאי החקירה הרי שכבשה טענה שלא הייתה פועלת אלא לרעתה.

הנושה טען כי לא הגיוני שאדם ימנע מלהעביר את כתובתו לכתובת הוריו או אחיו אלא יעדיף להישאר תלוי בחסדיה של גרושתו בקשה להעברת דואר אליו. התובעת ענתה לעומתה כי לא באחריותה לעדכן את כתובתו של הנתבע, אלא אחריותו: ..אנו לא גרים ביחד יותר מ-9 שנים. כמעט 10 שנים. מי צריך לשנות את הכתובת? אני את שלו? אני לא צריכה לשנות את כתובתו.. (פרוטוקול עמ' 5, שורות 17-18).

גם אם ניתן להסכים באופן עקרוני עם דברי התובעת, הרי שבנסיבות בהן טענה כי נודע לה לראשונה במסגרת ההליך כאן שהנתבע לא שינה את כתובתו (סעיף 15 לסיכומי התשובה) אין בידי לקבל את דבריה. אבהיר. מאליו ברור כי משך כל השנים מעת אישור ההסכם קיבל הנתבע דברי דואר לכתובתו הרשומה, ואך סביר הוא שקיבל אף אזהרות וצווים שהוצאו כנגדו במסגרת תיק ההוצל"פ. ודוק. את התביעה בקשר לבעלות במיטלטלין הגישה התובעת בגין עיקולים שהוטלו על המיטלטלין ולהליך קדמה בקשה בתיק ההוצל"פ שמתנהל נגד הנתבע (סעיף 5 לאותו כתב תביעה). גם בתעודת הגירושין נרשמה כתובת שני בני הזוג בדירה. משכך, טענתה כי לא ידעה שהנתבע לא שינה את כתובתו הרשומה אינה סבירה כלל. טענה זו שנועדה להרחיק מעצמה כל קשר עם הנתבע מלמדת אף היא על חוסר תום לבה של התובעת.

במזכר שהתקבל לתיק בית המשפט מאת משטרת ישראל מיום 12.9.13, בהמשך לצו ההבאה שהוצא כנגד הנתבע, נכתב כי באותו יום שוחח עורך המזכר עם התובעת לצורך איתור הנתבע וזו השיבה כי אינה יודעת היכן הוא גר וכן אינה יודעת מה מספר הטלפון שלו. תשובותיה אלה מעוררות תמיהה, שכן התובעת לכאורה יודעת שהנתבע מתגורר במושב XXXX, זו כתובת המגורים המופיעה בהסכם, וזו הכתובת המופיעה על גבי כתב התביעה.

משהתובעת לא טענה להמצאה לכתובת אחרת הרי שלכאורה לכתובת זו ביצעה מסירה כדין של כתב התביעה ועל כן עתרה למתן פס"ד בהעדר הגנה כנגדו. כמו כן, התובעת סיפרה באחד הדיונים כי הנתבע מתראה עם הילדים ואין זה סביר כי אין לה כל מושג היכן מתקיימים הביקורים.

כמו כן, טענה התובעת בדיון מיום 16.9.13 כי ..באותו יום של הדיון הודעתי לו על ההחלטה והוא לא הגיב. אין לי איתו קשר ושיחות. לא הודעתי לו שיצא נגדו צו הבאה.. (עמ' 11, שורות 14-15 לפרוטוקול). עולה מהאמור כי לתובעת דרכי התקשרות עם הנתבע, אותן בחרה להסתיר ממשטרת ישראל לצורך ביצוע צו ההבאה.

במצב רגיל, הדרישה הייתה מהתובעת להוכיח את הפירוד הפיסי מהנתבע משהעובדות הללו מצויות בידיעתה. התובעת לא הביאה שמץ ראיה חיצונית לגרסתה שהפירוד חל עוד קודם לאישור ההסכם, ועדותה היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. כך לדוגמא, התובעת לא טרחה לזמן לעדות בני משפחה או שכנים שיעידו כי הנתבע אינו מתגורר בדירה.

ואולם במצב בו בידי הנושה ראיה רלוונטית – דו"ח חקירת מען של הנתבע – אותה הוא בוחר להסתיר מבית המשפט פועל הדבר לחובתו. הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היא באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג פ"ד מז(2) 606, 614 אותיות ה-ו (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ת"א (ת"א) רשות שדות התעופה נ. שירותי תעופה בע"מ, פ"מ תשנ"ו(ג) 397, בעמ' 412; ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין [פורסם בנבו]; י. קדמי, "על הראיות – הדין בראי הפסיקה" כרך שלישי, תשס"ד עמ' 1649-1650).

בנסיבות אלו, בהן לא נתתי אמון בגרסת התובעת מחד, ומאידך הסתיר הנושה ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ומשלא הובאה כל ראיה לכאן או לכאן פרט לתמצית הרישום הנוגעת לחיים המשותפים בדירה קודם לגירושין ולאחריהם, אינו מוצאת לקבוע קביעה חד משמעית באשר למגוריו של הנתבע. מאחר ומדובר בפרט אחד מבין מספר אינדיקציות דומה כי אין הכרח לקבוע ממצא חד משמעי בדבר.

תוכן ההסכם

אין בידי לקבל את טענת הנושה שההסכם מוטה לטובת התובעת. לדבריו, הנתבע ויתר ויתורים גורפים על מרבית רכושו ובהם מחצית זכויותיו בדירה וכל זכויותיו ברכב הצדדים. התובעת הדפה את הטענה בכך שכנגד הזכויות שהוקנה לה בדירה, היא חויבה בתשלומי המשכנתא שעמדה אז על כ- 600,000 ₪, סכום שווה לערך הדירה דאז ובכך שסכום המזונות נקבע על הצד הנמוך – 3,500 ₪ ל- 4 קטינים. הנושה לא סתר את טענות התובעת ולא עלה בידיו להוכיח שחלוקת הנכסים בהסכם אינהמאוזנת. הדברים אמורים במיוחד עת על פי לשון ההסכם הנתבע מעביר לידי התובעת אך מחצית מזכויותיו, קרי 1/4 מהזכויות בדירה.

לעניין זה, יוער כי התובעת ביקשה להצהיר שהיא בעלת מלוא זכויות החכירה בדירה, ואילו הנושה בסעיף 6 לכתב ההגנה עמד על כך שאחר עיון בלשון ההסכם עצמו, לא ברו כיצד קראה התובעת לתוכו את הסעד המבוקש. גם אחר הערת הנושה בכתב ההגנה, הוסיפה התובעת להחזיק בעמדתה, ובסיכומיה (סעיפים 43-46) טענה כי דין טענת הנושה להידחות וכי תוכן הסעיף מלמד ודאי על כוונתם הברורה של הצדדים; תמורת העברת מלוא הזכויות של הנתבע לתובעת, האחרונה תיקח על עצמה את כל החובות הכבדים הרובצים על הדירה.

יחד עם זאת, חסרה בהסכם התייחסות כלשהי לחובות הנתבע. הסיבה לכך נותרה לוט בערפל משהתובעת שתקה בעניין זה. דומני כי חסר זה מהווה אות מרמה נוסף, שהרי אין זה סביר כלל וכלל שהתובעת שמודעת לכך שכנגד בעלה ננקטים הליכים לגביית חובות פסוקים לא תבקש שתקבע בהסכם הוראה מפורשת בנוגע לחבות בחובות אלה. ייתכן כי הוראה כאמור היית המפרה את האיזון בחלוקת הנכסים ועל כן לא נרשמה, אך תהא הסיבה לכך אשר תהא, העדרה מעורר חשד.

העיקולים הנוספים על הדירה

התובעת טענה כי בתחילת חודש אוגוסט 2012 פנתה טלפונית למנהל האזרחי באיו"ש הממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי וביקשה לשלוח אליו הודעה על רישום זכויות בנכס. מהמנהל האזרחי נמסר לה כי בגין חובות שצבר הנתבע הוטלו על הדירה שלושה עיקולים: על ידי הנושה, על ידי שלטונות מס הכנסה ועל ידי עיריית מעלה אדומים. עם היוודע לה דבר העיקולים, מיהרה לפעול להסרתם. אחר שפנתה לשלטונות מס הכנסה והציגה להם את הסכם הגירושין ותעודת גירושין הסכימו אלה ביום 5.8.12 לבטל את העיקול שהוטל על הדירה. באשר לעיקול מטעם עיריית מעלה אדומים – הוטל על התובעת צו תשלומים בסך 100 ₪.

לעומת שני אלו, במהלך חודש אוגוסט 2012 הגישה התובעת לראש ההוצאה לפועל בקשת צד ג' לאפשר לה להעתיק את תיק ההוצל"פ של הנתבע (שהזוכה בו הוא הנושה), אז גילתה את דבר העיקול שהוטל על ידי הנושה ומכאן הוגשה התובענה דנא.

אף שלא ביקשה מפורשות ללמוד מן העיקולים האחרים על העיקול שהטיל הנושה, אלא הציגה את הדברים כמהלך השתלשלות העניינים, אין בידי לקבל את גרסת התובעת.

בכתב התביעה (סעיפים 18-19) ובסיכומים (סעיפים 17-18), הסבירה התובעת בהאי לישנא: …בתחילת חודש אוגוסט 2013 בתאריך שלא זכור למרים במדויק, פנתה טלפונית למנהל האזרחי באיו"ש.. מהמנהל האזרחי נמסר למרים כי על הדירה הוטלו 3 עיקולים וכו…

אלא שהחלטת ראש ההוצאה לפועל בעניין העיקול לטובת עיריית מעלה אדומים הינה מיום 6.11.08 וקובעת: ..עד החלטה אחרת תשלם החייבת 100 ₪ לחודש שישולמו עד ה-10 לכל חודש החל מיום 10.11.08..

נניח כי אכן לא זכרה התובעת את התאריך המדויק בחודש אוגוסט 2012 בו פנתה למנהל, אך איך נשמט מזיכרונה כי למעשה ידעה על העיקול 4 שנים קודם? הנשכח מלבה של התובעת גם ההליך בו נקטה בשנת 2005 בנוגע למיטלטלין. כזכור ההליך נפתח לכתחילה בלשכת ההוצל"פ בגין עיקול ברישום שהוטל על המיטלטלין. לא ברור כלל כיצד עולים המועדים בקנה אחד עם הכרוניקה אותה הציגה התובעת, והדבר פוגם באמינותה.

העולה מן המקובץ, כי ללא קשר לשאלה על מי נטל ההוכחה, הנושה עמד בנטל להראות כי הסכם הגירושין הוא הסכםלמראית עין, בהתחשב ב"אותות המרמה" הבאים: עיתוי עריכת הסכם הגירושין ואישורו לאחר פתיחת הליכים לביצוע פסה"ד לטובת הנושה, היעדר סכסוך בין בני הזוג קודם לעריכת הסכם הגירושין, ההסכם חסר התייחסות לחובות, אי ביצוע הוראות ההסכם. כל אלו, מביאים למסקנה כי הסכם הגירושין לא בוצע בפועל, והורתו ומטרתו להבריח את נכסיו של הנתבע מפניהנושה. למצער, נוכח "אותות מרמה" אלו, נטל הבאת הראיות עבר אל התובעת שלא השכילה להרימו.

עיקרי דברים אלה מובילים אותי למסקנה כי הסכם הגירושין איננו אמיתי. בין מטרותיו עמדה המטרה להבריח רכוש מנושיושל הנתבע 1 ולפיכך הוא בטל ככל שהוא נוגע לצדדים שלישיים בכלל וביניהם הנושה.

למעלה מהדרוש יוער, כי לתוצאה דומה ניתן היה להגיע גם אם היינו מסווגים את ההסכם כעסקת מתנה. שכן לאור הממצאים העובדתיים שלעיל, חוסר תום הלב של התובעת והכוונה להבריח נכסים מהנושים, ממילא אין היא נכנסת לאחד החריגים שבפסה"ד.

לאור תוצאה זו, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הנתבע ביקש להעביר מלוא זכויותיו בדירה לתובעת או את מחציתן, כמו גם בשאלה אם נהנתה התובעת מהלוואה שנטל הנתבע מהנושה, אם לאו. ודו. הנושה הדגיש כי אינו מבקש לחייב את התובעת בחובות הנתבע אלא רק להיפרע מרכושו (סעיף 75 לסיכומים).