צרו קשר
ּ

שמיעת קטינים בבית המשפט

האם יכול קטין להביע את עמדתו ורצונו ואת העדפתו להיות במשמורת אחד ההורים בבית המשפט לענייני משפחה? בשנים האחרונות נושבות רוחות אחרות וניתן משקל רב לרצונו של ילד.

זכותו של קטין להיות שותף בהכרעות הנוגעות לענייניו ולהשמיע קולו, דעתו ורצונותיו, כמו גם המגמה לכבד רצון זה, מעוגנת היטב בחקיקה ואף מצאה ביטוייה בפסיקת בתי המשפט. מנגד אפשר לשאול אימתי ראוי ואיזה משקל יש לייחס לעדותם של ילדים מתוך כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט בבואו להכריע ולחרוץ גורלות בעניינם? האם די בחוות דעתה של עובדת סוציאלית בעניין כשירותו, בגרותו והיותו של ילד חף מהסתת מי מהוריו על סמך פגישה קצרה עמו בטרם יישמע בבית המשפט.

בהתאם לתקנה 258(לג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקסד"א"): "בית משפט הדן בתובענה בענייני משפחה כאמור בתקנה 258ז(3), (6), (10) או (12) הנוגעת לילד, ייתן לילד הזדמנות להביע את רגשותיו, דעותיו ורצונותיו בעניין הנדון לפניו (להלן – שמיעת הילד) וייתן להם משקל ראוי בהחלטתו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד; אלא אם כן החליט בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שהילד לא יישמע, לאחר ששוכנע כי מימוש זכותו של הילד להישמע תגרום לילד פגיעה העולה על הפגיעה שתיגרם לו משלילתה".

סעיף 12 לאמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 1038(31) 221 (נחתמה על ידי ישראל ביום 3.7.90 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4.8.91) ביום 2.11.91 קובע: " מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד".

דו"ח ועדת כב' השופטת רוטלוי, מאמץ עקרונות האמנה ומדגיש שבקביעת טובת הילד יישקלו בין היתר, רצון הילד, תחושותיו, דעותיו ועמדתו לגבי העניין הנדון וכן גילו של הילד וכשריו המתפתחים.

ראה בעניין זה גם בע"א 352/80, צוקרמן נ' צוקרמן מציינת כב' השופטת בן עתו כי:

"התרשמות השופט הנכבד מרצונן הנחרץ של הבנות לחיות עם אמן, היא בעלת חשיבות רבה, וכבר נפסק לא אחת, כי רצונו של ילד שהוא למעלה מבן 10 הוא שיקול רציני – ולעיתים מכריע – לעניין מקום החזקתו (ראה למשל ע"א 241/57 פלטיאל נגד פלטיאל , בע' 606; בג"צ 391/71, בע' 99; ע"א 433/67, בע' 166; בג"צ 39/55, בע' 1372). בפסקי-הדין הנ"ל נקבע גם שאפילו נוגד רצונו של הילד את טובתו, אין כופין אותו " (סעיף 3 לפסק הדין).

בע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד ט"ו 760, 766 (מול האותיות ב'-ג') מציין כב' השופט כהן כי:

"אפילו "הוסתה" על-ידי אמה – דבר אשר, כאמור, לא הוכח כלל – אין בכך בלבד כדי הצדקה להתעלם מדעתה ורצונה. התעלמות כזאת מוצדקת רק כשהילדה רוצה בדבר אשר הוא, על פניו וללא כל ספק, לרעתה ממש, או כשיש לבית-המשפט יסוד להניח שדבריה אינם משקפים את רצונה האמיתי, או שמפאת מצבה הנפשי או השכלי אינה מסוגלת ליצור או להביע רצונה. כל השיקולים האלה אינם אמורים כאן, וכל ההסתייגויות של השופט המלומד אין דיין כדי לגרוע מערך הבעת רצונה של הילדה ".

שאלת המשקל שיש ליתן לרצונו של קטין תוכרע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהתאם לקטין הספציפי שעניינו עומד לדיון. בין היתר יילקחו בחשבון, גילו של הקטין, כושר האבחנה והשיפוט שלו ומידת בגרותו, וכן תיבדק בחירתו החופשית בעמדה אותה הוא מביע והאם הופעלו עליו השפעות חיצוניות. ור' לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 740/87 פלונית נ' אלמוני , פ"ד מב(1) עמ' 661, בעמ' 666-667.

 

טובת הילד היא עיקרון העל המנחה בכל הכרעה הנוגעת לענייני קטינים, לרבות בעניין החזקתם ומשמורתם

עיקרון זה הוא העיקרון העצמאי היחיד המנחה בכל הנוגע למשמורת ילדים, כאשר אין לצידו שיקולים עצמאים אחרים (בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני , פסק דין מיום 2.10.08, סעיף 28 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר והפסיקה המאוזכרת שם). זהו מושג אמורפי שיש לצקת בו תוכן בהתאם למקרה הקונקרטי .

טובת הקטין הינה מושג רחב, אמורפי וערטילאי, והוא מתמלא תוכן על פי הקשר הדברים ועל פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה (בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית , פסק דין מיום 1.5.06, סעיף 11 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל).

נקבע זה מכבר בפסיקה כי אין די בבחינת טובת הילד באופן תיאורטי, ועל בית המשפט לבחון את טובתו של הילד הספציפי העומד בפניו. ראה בעניין זה בג"צ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול , פסק דין מיום 15.9.98.

 

בהתייחס לטובתו של קטין שהוריו נפרדו נקבע כי:

"בבוא בית המשפט להכריע בשאלה מהי טובתו של קטין שהוריו נפרדו זה מכבר, הרי שלמעשה הוא מחליט מהו "הרע במיעוטו" עבור אותו קטין. טובת הילד במובנה האידיאלי מחייבת, כי הילד יגדל במחיצת שני הוריו במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, כאשר בעת פרידתם של ההורים, מחויב בית המשפט לקבוע הסדר משמורת אשר יבטיח עד כמה שהדבר אפשרי שהילד יגדל במסגרת יציבה, במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר לשם כך" (בע"מ 10060/07 שלעיל, סעיף 29 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).

הנה כי כן, בתי המשפט לענייני משפחה וכן בתי הדין הרבניים אימצו הליך שנקבע אף בחקיקה, הליך לפיו ניתן, בנסיבות מסוימות, לזמן ילד להורים פרודים/גרושים ללשכתו של השופט לשמיעת דעתו, בעיקר כאשר בית המשפט מתלבט בעניין קביעת משמורתו אצל מי מהוריו, או כאשר עסקינן במעבר דירה בטווח מדינת ישראל או מעבר מחוץ למדינת ישראל.

לעיתים, הדיון בשאלה זו קריטי כאשר מי מההורים מבקש להעתיק את מקום מגורי הקטין למקום רחוק יחסית, דבר שישפיע באופן ישיר ועקיף על הקשר וההסדר שיהיה קיים בין ההורה שממנו מתרחקים.

שאלות רלוונטיות שיש לבחון טרם הזמנת הקטין ללשכת השופט:

  • מתי ראוי ונכון לזמן ילד לשמיעתו בפני שופט?
  • באיזה גיל?
  • אם גילו הכרונולוגי או שמא גילו הפסיכולוגי הוא שיקבע?
  • הכיצד קובעים בשלות של ילד להביע את רצונו האמיתי?
  • כיצד בודקים האם ההורה לא ביצע "חטיפה פסיכולוגית"?
  • האם ניתן לדייק בקביעה השיפוטית (להבדיל מזו הטיפולית) לפיה דעתו של הילד עולה בקנה אחד עם רצונו האמיתי?
  • האם נכון וראוי כי הילד בכלל יקבע את גורלו?
  • איזה משקל ראוי ליתן לעדותו בלשכתו של השופט?

הכנת הקטין על ידי עו"ס מיחידת הסיועלמפגש עם בית המשפט

עוד קובעות התקנות כי בית המשפט לענייני משפחה יפנה את ההורים עם הילד – בד”כ ההורה ה”משמורן” או זה שאיתו שוהה הקטין באותו יום זימון, ליחידת הסיוע שליד בית המשפט, זאת לשם “הכנתו” והבאתו לפגישה בלשכתו של השופט ע”י עובד סוציאלי או פסיכולוג “אשר עבר הכשרה לשמיעת ילדים בבית המשפט” (ראו תקנה 258לב1 לתקנות) לצורך התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהקטין.

כחוט השני, ביטוי להתחשבות ברצונו של ילד לקביעת מקום מגוריו ומיהות ההורה המשמורן ניתן למצוא גם במקורות אחרים. כך למשל, בהוראת סעיף 13(ב) סיפא לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ”א-1991 הדנה ברצון הילד החטוף:

"הרשות השיפוטית או המנהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו, וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו”.

מכוח הוראה זו, קבעה הפסיקה מבחנים לבדיקת רצונו של הילד החטוף: גיל ורמת בגרות; גיבוש רצון עצמאי לאי החזרתו לארץ מושבו; וקיום התנגדות להחזרה למקום המושב שהיא דומיננטית וחזקה ביותר. (בע”מ 672/06 תאופיק אבו עראר נ’ פאולה רגוזו).

 

גישה שונה קובעת כי הטלת האחריות על כתפי הילד אינה דבר נכון או רצוי

גישה אחרת הובעה בפסיקת בית המשפט העליון לפיה, מנקודת מבטו של הילד, בעצם שמיעתו ע”י בית המשפט, פעולה זו כשלעצמה מטילה על כתפיו אחריות שספק רב אם מודע לה בגילו הצעיר. כך, למשל, כ’ השופט רובינשטיין בבע”מ 4539/13 פלונית נ’ פלוני שניתן ביום 26.06.2013 בעניין הליך שמיעת קטין: "שני בתי המשפט לא ראו להטיל על “כתפיו הצרות” של הקטין את ההכרעה בסכסוכים בין הוריו, ואיני רואה מקום לעת הזאת להתערב בזאת ובהנמקות שניתנו”.

כ’ השופט רובינשטיין אישר החלטות בתי המשפט הקודמים והטעים החלטותיהם גם מכוח הוראת תקנה 258ל”ג2 לתקנות סיפה, לפיה: “רשאי בית המשפט להחליט מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי ילד לא יישמע אם שוכנע כי מימוש זכותו של הילד להישמע תגרום לילד פגיעה העולה על הפגיעה שתיגרם לו משלילתה”.

לעניין הכלים העומדים לרשות בית המשפט בבואו להחליט הן בעניין קבילות/כשירות עדותו של הקטין, האם כשיר מפאת גילו (מכוח תקנה 258לג’4(ב’), הכלל הוא: ילדים מגיל 6 ומעלה ומבין הוא את המעמד והחשיבות של עדותו בפניו; ואיזה משקל ראוי ליתן לעדותו במסגרת מארג השיקולים המונחים בפני בית המשפט בעניין זה, אין להתעלם מהעובדה כי לשופט – מקצועי בתחומו ככל שיהא – אין אלא להסתמך על מומחים מהתחום הרלוונטי על מנת לייחס בעיקר משקל (אך גם קבילות/כשירות) לעדותו של הקטין.

ההלכה הפסוקה קבעה את הסתמכותם של בתי המשפט על חוות דעת מומחים, במיוחד אלה שמונו ע”י בית המשפט ומטעמו; דוגמא מייצגת לכך היא קביעתו של כ’ השופט מ. חשין ז”ל בבג”ץ 5227/97 דויד נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, בעמ’ 462, שם קבע: טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת ממצאים-שבעובדה. ממצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם – על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות, וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות-דעת של מומחים”.

 

הסתה וניכור הוריים

בעניין הורה מסית, ידוע כי הסתה יכולה ללבוש צורות שונות ומשונות, אקטיביות ופסיביות. ההורה המשמורן יכול לעשות מניפולציות רגשיות על הילד כך שלא יעלה על דעת שפתיו את רצונו לבקש לעבור ולהתגורר עם ההורה השני.

אותו ילד מחרדת נטישה ו/או מכל סיבה אחרת, ומתוך רצון לרצות את ההורה העיקרי או ההורה אשר שולט בו – ממלא אחר רצונו של ההורה המסית ומדבר למעשה מגרונו.

 

יחידת הסיוע

כדבר שבשגרה, באם מחליט בית המשפט לשמוע קטין בטרם הכרעה בעניינו, מופנה הקטין ליחידת הסיוע שליד בית המשפט יחד עם ההורה עימו שוהה באותו יום בו נקבעה פגישה כאמור.

שם, ביחידת הסיוע, ישוחח הקטין עם העובדת הסוציאלית וזו תכין את הקטין לפגישתו עם השופט, עד כמה שאפשר ואם בכלל – להכין קטין למפגש עם שופט, אדם זר ומבוגר אותו אין הוא מכיר. כלומר: אותה עובדת סוציאלית תשמש אינדיקציה עיקרית –אם כי לא יחידה– לשאלת מוכנותו של הקטין והבנת חשיבות המעמד מולו הוא ניצב – פגישה עם שופט/ת.

קשה להאמין כי במפגש יחיד תוכל עו"ס לזקק את רצונו של הילד ולהבין מה הוא רצונו האמיתי, בנטרול הסתות, השפעות ומניפולציות שעושה עליו אחד ההורים.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ