צרו קשר
ּ

פניה למקורות חיצוניים בפרשנות צוואה

בפסק דין שניתן לאחרונה, קבע בית המשפט המחוזי, כי גם אם לשון הצוואה ברורה ואפשר לפרש את הצוואה מתוך לשונה – יש לפנות למקורות חיצוניים כדי לבחון את אומד דעתו של המצווה אשר חתם על הצוואה, וזאת אם מתעורר ספק הנובע ממידע חיצוני שהושג במסגרת ההליך המשפטי.

בכך חרג בית המשפט מהנורמה המקובלת לפיה כאשר הניסוח של הצוואה ברור ומובן, יש לפרש את כוונת המנוח שערך את הצוואה כפי שעולה מנוסח הצוואה ואין לפנות למקורות חיצוניים על מנת ללמוד ולתהות אחר כוונת המנוח שערך את הצוואה.

 

סיפור המקרה

עסקינן במנוח שחתם על שתי צוואות. במסגרת הצוואה האחרונה ציווה המנוח את כל הכספים והזכויות אשר בחשבונו הפרטי בבנק מסויים לשני ילדיו בלבד (1/2 לכל אחד), בשונה מהצוואה הראשונה שהורתה על חלוקה שווה של כספי החשבון הפרטי בין מי שהייתה בת זוגו XXX לבין ילדיו (1/3 לכל אחד).

בכך למעשה היטיבה הצוואה המאוחרת את מצבם של שני הילדים אשר מקבלים מחצית מן הכספים ולא שליש. כמו כן ובשונה מהצוואה הראשונה ששתקה בכל הנוגע לחשבון המשותף, הורה המנוח בצוואה האחרונה כי מלוא הכספים המופקדים בו יונחלו ל- XXX.

בשנת 2014 משכו המנוח ו-XXX את הכספים מתוכנית החיסכון שבחשבון המשותף והעבירו את הכספים לחשבון השקעות משותף. באותה שנה הלך המנוח לבית עולמו, וביום 2.4.2015 ניתן צו לקיום צוואתו האחרונה של המנוח.

 

המחלוקת בנוגע לצוואות

המחלוקת בין XXX לבין ילדי המנוח, נסובה סביב גורל כספי תיק ההשקעות, האם חוסים הם תחת ההוראות של הצוואה האחרונה של המנוח, לאמור, רואים בהם חלק מהזכויות שהיו למנוח עם XXX אשר XXX היא הזוכה בהם בשלמותם או שמא כספים אלו אמורים להתחלק בין שלושת היורשים בצורה שווה.

לטענת XXX, מקורם של הכספים שבתיק ההשקעות הינו בחשבון המשותף שהונחל לה באופן בלעדי בצוואתו האחרונה של המנוח, ועל כן אין בשינוי טכני של מספר החשבון שבוצע לאחר עריכת הצוואה, כדי לאיין את זכות הירושה שלה – בשלמות – בכספים אלה.

לעומתה, טענו ילדי המנוח, כי יש לערוך הבחנה בין תיק ההשקעות מס' ********* אשר אינו מאוזכר בצוואה האחרונה של המנוח, לבין החשבון המשותף הקודם מס' CCCC אשר צוין בצוואה.

 

דרכי פרשנות צוואה

במקרים בהם לשון הצוואה ברורה ומשקפת היטב את אומד דעת המצווה, אין לתור עוד אחריו ולחפשו מחוץ למילות הצוואה. כך מתחייב מההלכה הנוהגת בעניין פרשנות צוואות.

 

הגישה הדו שלבית

בפירוש צוואה יש לנקוט בגישה הדו-שלבית לפיה תחילה מפרשים הצוואה "מתוכה" ועל יסוד לשונה, ובמידה והלשון מעוררת קושי, כי רק אז פונים לנסיבות החיצוניות. זהו הכלל בדרך כלל, כך שאם הלשון של הצוואה ברורה יש לפרש את הצוואה כפי שמובן וברור מהניסוח.

מצבים מיוחדים יצדיקו נקיטה בפרשנות במובן הרחב, תוך התחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה. לפיכך, באותם מצבים תהא הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה, אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה.

בנסיבותיו של מקרה זה, כשניצבת אמירה ברורה של המנוח, שבאה לאחר עריכת צוואתו האחרונה, אותה הביאו ילדיו, המעוניינים בפרשנות המצומצמת מתוך הצוואה, והיא פועלת נגדם, יש להיזקק לה ולפרש לאורה ולאור מקורות אחרים את הצוואה.

כל זאת כחריג לכלל לפיו מקום ונוסח הצוואה ברור ואומד דעת המצווה עולה ממנה ומן הפשט, אין נזקקים במלאכת פרשנותה לנסיבות או ראיות חיצוניות לטקסט – הצוואה.

על אף לשונה הברורה של הצוואה האחרונה של המנוח, נקבע כי במקרה זה, נכון היה לפנות אל מקורות מהימנים מחוץ לצוואה, לשם התחקות אחר אומד דעתו של המצווה, ביחס לאותם כספים שבמחלוקת.

במסגרת זו יש לפנות אל אותה אמירה מפורשת שבאה מצד המנוח אותה העלו הבנים במסגרת תכתובת דוא"ל; אל רצונם המשותף של המנוח ו- XXX אשר ערכו צוואות נפרדות אך באותו מועד ותוך תיאום מלא, בפני אותו עורך דין ובאותו נוסח ממש, ואל הנסיבות והמניעים שהביאו את המנוח יחד עם XXX להעביר כספי תכנית החיסכון לניהול במקום אחר.

אין מנוס מליתן משקל מכריע לתצהיר XXX וגרסתה העובדתית ביחס לאומד דעת המנוח והתייחסותו לכספים שבמחלוקת, במיוחד שעה שהיא כלל לא נחקרה על כך, כאשר אין חולק כי היא ליוותה את המנוח והייתה שותפה מלאה בתהליך קבלת ההחלטות אצלו, הן בנוגע לעריכת הצוואות והן בנוגע להתנהלות בחשבון המשותף, תכנית החיסכון באותו חשבון, והעברתה בהמשך לניהול במקום אחר.

 

במקרים בהם לשון הצוואה ברורה ומשקפת היטב את אומד דעת המצווה, אין לתור עוד אחריו ולחפשו מחוץ למילות הצוואה, וכך מתחייב מההלכה הנוהגת בעניין פרשנות צוואות

ב- ע"א 7631/12 אמסטר נ. קרן קיימת לישראל סקר בית המשפט העליון את הדעות השונות שהובעו בפסיקה באשר לפרשנות צוואה – פרשנות פנימית במובן המצומצם ופרשנות חיצונית במובן הרחב, מתי יש להיצמד ללשונה של הצוואה ומתי יש לפנות לשם פרשנות הצוואה לנסיבות חיצוניות שמעבר למילותיה.

בית המשפט העליון הפנה ל- ע"א 239/89 שרש נ. גלילי במסגרתו ציין כב' השופט א' מצא את הדברים הבאים: "ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה… רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתה לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה… הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולו גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת… אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מילות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה".

 

הלכת שרש בפרשנות צוואה

בהתאם להלכת שרש, בפירוש צוואה יש לנקוט בגישה הדו-שלבית לפיה תחילה מפרשים הצוואה "מתוכה" ועל יסוד לשונה, ובמידה והלשון מעוררת קושי, כי רק אז פונים לנסיבות החיצוניות.

כב' השופט א' ברק, נקט גישה מרחיבה יותר ב-ע"א 1900/96 טלמצ'ו נ. האפוטרופוס הכללי לפיה מצבים מיוחדים יצדיקו נקיטה בפרשנות במובן הרחב, תוך התחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה.

לפיכך, באותם מצבים תהא הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה, אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה.

ראו גם דברי כב' השופט ברק ב- בע"מ 4282/03 לרנר נ. פייר לפיהם "פרשנותה של הצוואה במובן הרחב מחייבת את הפרשן להיזקק לדוקטרינות לבר פרשניות, ובין היתר השלמת חסר בצוואה, פתרון סתירות, תיקון טעות, ביצוע בקירוב וביצוע ב"תחליף".

 

הסתייגות מעמדת השופט ברק אשר נקט בגישה מרחיבה

אלא שבעניין אמסטר, הסתייג בית המשפט העליון מהגישה המרחיבה של כב' השופט ברק וקבע כדלקמן: …… אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום".

בהמשך ובאותה פרשה ציין בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "הגם שמקובל עלי עקרונית כי במסגרת פרשנותה "הפנימית" של הצוואה…..אין להסתפק רק בבחינה של לשון ההוראה הספציפית שבמחלוקת אלא יש להידרש גם להקשר הטקסטואלי – דהיינו יש לקרוא את מכלול ההוראות בצוואה ולבחון את ההוראה הספציפית שבמחלוקת על רקע יתר הוראות הצוואה, תוך מתן משקל לדמיון או לשוני הלשוניים והמבניים שקיימים ביניהן…".

 

ולענייננו:

לכאורה, צוואתו האחרונה של המנוח ברורה כמו גם אומד דעתו הנלמד ממנה. הצוואה בכלל, וההוראות הרלוונטיות לענייננו בפרט, מנוסחות באופן בהיר ואינן מעוררות כל קושי בהבנת רצונו ואומד דעתו של מנסחה, והן קובעות כלל פשוט וחד: כספים שבחשבון המשותף שמספרו ……. יהיו מנת חלקה של XXX והיא תזכה בהם בשלמות; בכספים שבחשבון הפרטי שמספרו ******** או בכל חשבון אחר אליו יועברו כספים מהחשבון הנ"ל, זוכים הילדים בשלמות, ואילו הכספים שאינם באותם חשבונות, נמנים על יתרת עזבונו של המנוח ויתחלקו בין הילדים ל- XXX.

 

בפרשנות צוואתו האחרונה של המנוח, יש לעצור בשלב הראשון ולקבוע כי אומד דעת המנוח הוא זה אשר עולה באופן מפורש ממילותיה אך לא במקרה זה שהינו חריג

המקרה העומד לפנינו מיוחד בנסיבותיו, מאחר ובתכתובת בין הילדים לבין XXX, ציינו הילדים מה היה רצונו ואומד דעתו של המנוח, ואמירה זו שונה מפירושה הפנימי, המילולי והדווקני של הצוואה.

עינינו הרואות, כי הילדים מציינים במסגרת אותו אימייל ששלחו ל- XXX, כי המנוח הבחין בין המיליון ₪ המשותפים לו ול- XXX, והם עתידים לשמש את שניהם לקיום היום יומי, לבין שאר הכספים, אותם ציווה לילדיו.

כלומר, המנוח הבחין בין כספים אלה לבין שאר הכספים שהיו לו המהווים "יתרת עזבונו", וכי רק באחרונים זוכים ילדיו לאחר פטירתו. אמנם, הילדים רואים ומפרשים זאת אחרת, וסבורים כי "מה שיישאר שייך לו" מהווה יתרת חלקו של המנוח ב- 500,000 ₪, אולם בית המשפט שלערעורים מעדיף את הפירוש הראשון.

על כן המסקנה הינה כי המידע הכלול באותה הודעת דוא"ל שומט את הקרקע תחת טענת הילדים לפיה יש להיצמד באופן דווקני למילות הצוואה, והוא מתיישב דווקא עם טענות וגרסת המשיבה לפיהן יש לתור אחר אומד דעת המנוח, גם מחוץ לצוואה.

בנסיבות מיוחדות אלו, כשלפנינו ניצבת אמירה ברורה של המנוח, שבאה לאחר עריכת צוואתו האחרונה, אותה הביאו הילדים המעוניינים בפרשנות המצומצמת מתוך הצוואה, והיא פועלת נגדם, קובע בית המשפט כי יש להיזקק לה ולפרש לאורה ולאור מקורות אחרים את הצוואה, וזאת כחריג לכלל לפיו מקום ונוסח הצוואה ברור ואומד דעת המצווה עולה ממנה ומן הפשט, אין נזקקים במלאכת פרשנותה לנסיבות או ראיות חיצוניות לטקסט הצוואה.

על כן, אין הילדים יכולים להיבנות מנוסחה המילולי של הצוואה, ברור ככל שיהיה, כאשר אף לשיטתם, המנוח הבהיר לפניהם מה יהא גורל כספים אלה. נקבע כי העברת כספי החשבון המשותף לחשבון משותף שמספרו שונה משום שניהולו הוא בידי חברה אחרת, וזאת לאחר עריכת הצוואה העדכנית וטרם פטירת המנוח – אינה הופכת כספים אלה ל"יתרת עיזבונו".

 

ערכאת הערעור קובעת כי הניתוח המשפטי של בית המשפט לענייני משפחה ודרך פרשנות הצוואה הייתה נכונה ולא שגויה

בית משפט קמא ניתח נכונה את אומד דעתו של המצווה, המנוח בהתבסס על המסמכים שהועמדו לעיונו והסיק נכונה כי מדובר בכספי חיסכון אשר מיועדים לשמש את המנוח ואת המשיבה לעת זקנתם ולאחר אריכות ימים, את בן הזוג שייוותר בחיים, כשם שציינה XXX בתצהירה, וכי הם ראו את כספי ההשקעות שהועברו לניהול בית ההשקעות, כמוחרגים מהונם האישי שהופקד בחשבונותיהם הפרטיים.

בית משפט קמא הסתמך על מסמכי הסכם לקוח מהם עלה כי מדובר בכספים משותפים שהועברו לבית ההשקעות לצורך השאת רווחים, במסלול סיכון נמוך, ולשם הבטחת בן הזוג השני אשר יוותר בחיים. הילדים יצאו חוצץ כנגד האמור וטענו כי בית משפט קמא לא יכול להיבנות מאותו מסמך מאחר ורק המשיבה חתומה עליו ואין באפשרותו לשנות את הוראות הצוואה.

עצם העברת הכספים לניהול בית ההשקעות, באופן משותף על ידי הצדדים (ולא משיכת הכספים באופן חד צדדי על ידי מי מהצדדים), ולמסלול סולידי בעל סיכון נמוך, מתיישבת עם ההנחה כי העברת הכספים מהחשבון המשותף לחשבון בעל מספר אחר בוצעה אך לטובת קבלת רווחים מהשקעת הכספים ושמירה על ערך הכסף, מבלי שיהא בכך כדי להופכם לכספי יתרת עיזבון.

כמו כן לא היה חולק, כי העברת הכספים לחברה אחרת, בוצעה בהתאם לרצונו של המנוח ובידיעתו, ועל כן חזקה כי ידע על אותם מסמכים ועל תוכנם והסכים להם, ובית משפט קמא רשאי היה להסיק את המשמעויות המתחייבות מהם.

גם אם נניח כי לא ניתן היה לייחס למסמכים אלה את אשר ייחס בית משפט קמא, עדיין ניצבת עדותה הראשית של המשיבה בגדרי תצהירה עליו לא נחקרה, בו ציינה את מטרת העברת הכספים ולשם מה הם נועדו לכתחילה, וכאמור, כי ישמשו לצרכי בני הזוג, ובהמשך, עם פטירת האחד, יהפכו לקניינו המלא של האחר.

 

לעניין טענת הילדים לפיה המנוח התכוון להיטיב מצבם בהשוואה לצוואה הראשונה

מעיון בצוואה הראשונה ניתן לראות כי החשבון הפרטי של המנוח יחולק שווה בשווה בין XXX לבין שני ילדיו, ואילו בצוואה העדכנית חשבונו הפרטי של המנוח הונחל רק לילדיו. הווה אומר, מצבם של ילדיו הוטב בעקבות נוסח הצוואה העדכנית, שכן חלקו של כל אחד מהילדים בכספים המצויים בחשבון הפרטי של המנוח גדל מ-1/3 ל-1/2, לכל אחד.

מבחינת החלקים היחסיים שהונחלו לכל יורש ביחס לחשבון הפרטי, הילדים אכן שיפרו מצבם בהתאם לצוואה הראשונה. מצד שני, בהתאם לצוואה האחרונה, זוכה XXX במלוא כספי החשבון המשותף לעומת הצוואה הראשונה שלפיה הסכום נמנה על יתרת עיזבונו ומתחלק שווה בשווה בין שלושת היורשים – XXX, והילדים, אולם עדיין ניתן להבין כי הדבר נעשה מתוך רצון לאזן בין מה שהמנוח ביקש להקצות ל- XXX לעת זקנה (כשם ש- XXX צוותה אף היא במסגרת צוואתה ביחס לאותם כספים לטובת בן זוגה המנוח) לעומת מה שיישאר לילדיו, ולאחר שהוציא מתוך הסכומים שהיו לו בחשבונו הפרטי, עוד ב-2011 ולפני הצוואה האחרונה, סך של 500,000 ₪ לצורך החשבון המשותף.

סבור בין המשפט, כי השינוי שחל בין הצוואה הראשונה לבין האחרונה הושפע מהעובדה כי הראשונה נערכה בסמוך לתחילת הקשר הזוגי בין המנוח ובין XXX, ואילו האחרונה בחלוף 12 שנות נישואין. על כן, באותו מועד, כל אחד מבני הזוג חש מחויבות רבה כלפי הצד השני והם ביקשו לדאוג כלכלית זה לזו וזו לזה, לעת זקנה, ולעגן זאת במסגרת הצוואות.

לפיכך אישר בית המשפט שלערעורים את פרשנות בית המשפט לענייני משפחה ובמיוחד את האפשרות ללמוד על כוונת המנוח גם ממקורות חיצונים הגם ועל אף שנוסח הצוואה ברור ומובן. למותר לציין כי פסק דין זה הינו חריג וסוטה מן ההלכה המקובלת בנוגע לדרך פרשנות צוואה.

 

 

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ