צרו קשר
ּ

על בטלות פעולות משפטיות של קשישים, פסולי דין, חסויים ומי שאינם כשירים לפעולות משפטיות

על בטלות פעולות משפטיות של קשישים, פסולי דין, חסויים ומי שאינם כשירים לפעולות משפטיות

בה"פ 34216-01-12 בוחן כב' השופט אורן שוורץ את תקפות הסכם פשרה עליו חתמה קשישה, שלאחר מכן הלכה לבית עולמה, כאשר הועלתה הטענה לפיה במועד החתימה לא הייתה המנוחה כשירה לביצוע פעולות משפטיות ואחרות.

המנוחה חתמה על ייפוי כוח לעורך דין וכן חתמה על הסכם פשרה שהושג בערעור. בסופו של דבר לאחר ניתוח מעמיק של סוגיות עובדתיות ומשפטיות מבטל בית המשפטאת ההסכם וקובע כי הוא בטל מעיקרא, נוכח העדר כשירות של המנוחה בתקופה הרלוונטית.

טענת אי כשרות בכל הנוגע לחתימה על ייפוי כח ועל הסכם הפשרה

מסכת האירועים בענייננו מתחילה בשנת 2001, עת נקט מינהל מקרקעי ישראל בתביעת פינוי כנגד שלושה: המנוחה, עפרה ונתן. כעולה מפסק הדין, המקרקעין כללו מתחם ששימש לגידול גת בשטח של כ – 8.6 דונמים וכן כללו את בית המגורים, בו התגוררו עפרה, נתן וילדיהם.

לאחר שנערך דיון בתביעת הפינוי, בו נשמעו מספר עדויות, לרבות עדותה של המנוחה, ניתן בחודש אוקטובר שנת 2009 פסק הדין.

כעולה מפסק הדין, הורה בית המשפט על פינויים של המנוחה, עפרה ונתן מהמקרקעין, בכפוף לתשלום פיצויים בסך 1,531,500 ₪.

נוכח תוצאת פסק הדין הגישו המנוחה, עפרה ונתן ערעור אל בית המשפט המחוזי מרכז. לשם הגשת הערעור חתמו המנוחה, עפרה ונתן ביום 6.11.2009 על ייפוי כוח המסמיך עו"ד לפעול בשמם.

ביום 23.11.2009 הוגש הערעור אל בית המשפט בו נטען כי למנוחה, עפרה ונתן ניתנה רשות בלתי הדירה במקרקעין ואין לפנותם. לחילופין נטען כי, ככל שיש לקבל את תביעת הפינוי יש לעשות כן כנגד פיצוי גבוה יותר מזה שנקבע בפסק הדין.

מאידך, מינהל מקרקעי ישראל הגיש ערעור שכנגד, בו טען כי יש להפחית את סכום הפיצוי בגין הפינוי שקבע בית המשפט בפסק הדין.

הסכם הפשרה

לאחר מספר דיונים שנערכו בערעור ובערעור שכנגד, הגיעו הצדדים לידי הסכם הפשרה.

ביום 12.04.2011 אישר בית משפט של הערעור את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וכשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 3.01.2012, הלכה המנוחה לעולמה.

לטענת המבקשים, הסכם הפשרה נישל את המנוחה מזכויותיה במקרקעין. בעת החתימה על ייפוי הכוח ואישור הסכם הפשרה הייתה המנוחה במצב של דמנציה. מכאן שחתימותיה אינן תקפות ויש להורות על ביטול הסכם הפשרה.

לטענת המבקשים, אצל המנוחה החל תהליך התדרדרות קוגניטיבית בחמש השנים האחרונות. לטענתם המנוחה הייתה במצב של דמנציה וסניליות, עם חוסר תקשורת לסביבה, כאשר לא הבינה את המתרחש ו/או את הנאמר לה.

מנגד לטענת המשיבים לא הייתה המנוחה פסולת דין והייתה צלולה

לטענת המשיבים המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין ואף הייתה צלולה בדעתה ואיתנה ברצונה להגיש את הערעור על פסק הדין. על כן חתמה על ייפוי כוח מרצונה החופשי לאחר שהבינה את משמעותו. המנוחה אף הסכימה לתנאי הסכם הפשרה. מכאן שהסכם הפשרה תקף לכל דבר ועניין.

פסלות על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שכותרתו הכרזת פסלות, קובע כדלקמן: אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענינים, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין.

על מי נטל ההוכחה

נטל ההוכחה להיות אדם פסול דין במועד בו ביצע פעולות משפטיות מוטל על בן זוגו, קרובו או היועץ המשפטי לממשלה, אשר מוסמכים על פי הוראת הסעיף לבקש את הכרזתו כפסול דין.

תוקף ההכרזה על פסלות היא מעתה ואילך ולא לעבר

בתי המשפט חזרו לא אחת על הקביעה לפיה ההכרזה על אדם כפסול דין היא קונסטיטוטיבית, לאמור תוקפה הוא מכאן ולעתיד וכי אין להכרזה תחולה רטרואקטיבית, ואין היא גורעת מהכשרות המשפטית של אדם בעבר. (רע"א 3323/98 זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 557, ע"א 682/88 עבדו נ' חורי רע"א 4024/04 אסידו נ' משרד הבטחון-קצין התגמולים ועוד.

המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין

המנוחה לא הוכרזה פסולת דין בכלל, ובפרט, לא הוכרזה פסולת דין עובר למועד החתימה על ייפוי הכוח והסכם הפשרה – הבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה הוגשה על ידי שניים מילדיה רק בחודש דצמבר בשנת 2011.

כל אדם כשר לפעולה משפטית אלא אם הוגבלה כשרותו או נשללה ממנו

אין לפני בית המשפט כל ראיה לפיה הוגבלה הכשרות המשפטית של המנוחה כקבוע בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.

בטלות מעיקרא או עסקה הניתנת לביטול

הואיל והמנוחה לא הוכרזה כפסולת דין עובר לאישור הסכם הפשרה וממילא לא הוכרזה כאמור עובר לחתימת ייפוי הכוח כשנה וחצי קודם לכן, מצויים אנו במישור משפטי שונה, בו יחול הכלל לפיו פעולה של אדם שנעשתה בהיותו לקוי בשכלו, אך טרם הוכרז כפסול דין, אינה בטלה מעיקרה אלא ניתנת לביטול .

להוכחת המצב הרפואי של המנוחה הוגשו חוות דעת מקצועיות של רופאים

לשם הוכחת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה הגישו המבקשים שתי חוות דעת רפואיות.

מבחן המינימנטל

בעדותו הסביר ד"ר דרומר כי על מנת להעריך את מצבו הקוגניטיבי של אדם ולקבוע האם הוא לוקה בדמנציה מבוצעת בדיקה שנקראת מינימטל.

לדבריו אחד הטסטים המקובלים זאת בדיקת מינימנטל, שהינה שאלות בתחומים קוגניטיביים שונים ששם הציון הנורמלי זה 30 נקודות (יש 30 שאלות), וכי בניקוד מתחת ל-24 מתחילים לחשוב על דמנציה, וכמובן שככל הניקוד יורד עומק הדמנציה הוא גבוהה יותר.

ד"ר דרומר הסביר, כי ישנם סוגים שונים של דמנציה. במקרה דנן, לא קיימת אבחנה חד משמעית אף באשר לסוג הדמנציה ממנה סבלה המנוחה כדלקמן.

חוות דעת הניתנת בדעיבד לוקה בחסרון

הנה כי כן, כלל המומחים הציגו אנמנזות ודיאגנוזות שנערכו בדיעבד ואינן מבוססות על בדיקה רפואית של המנוחה, אלא על השערות קליניות בלבד. כל המומחים הודו בקושי הקליני שנובע מעריכת אבחנה בדיעבד, בלא בדיקה קלינית של המטופל.

עוד הסכימו המומחים הרפואיים, כי בערוב ימיה של המנוחה חלה ירידה בכושרה המנטלי וכי היא הייתה שרויה בתהליך דמנטי. אולם, המחלוקת היא על עוצמת הפגיעה המנטאלית במנוחה ביחס לציר הזמן.

בהיעדר בדיקה בזמן אמת, יש קושי להעריך מהי עוצמת הפגיעה הקוגניטיבית אצל המנוחה במועד החתימה על ייפוי כוח והסכם הפשרה.

המומחים שהעידו לפני בית המשפט לא היו תמימי דעים באשר לסוג הדמנציה בה לקתה המנוחה. לגישת המומחים, קצב ההידרדרות אצל הלוקים בדמנציה הינו אישי. שילוב שני נתונים אלה מעלה תהיות באשר למצבה הקוגניטיבי המדויק של המנוחה בזמן אמת.

מסקנת בית המשפט

בית המשפט מגיע למסקנה כי המנוחה סבלה מפגמים בשיפוט ובשיקול הדעת ועל כן היתה בלתי כשירה לביצוע פעולות משפטיות.

חוות הדעת של המומחים ועדויותיהם אינן מציירות תמונה ברורה וחד משמעית באשר למצב קוגניטיבי ירוד ובלתי כשיר של המנוחה במועד החתימה על ייפוי הכוח באופן ששלל ממנה לחלוטין את הכשירות המשפטית להבין ולחתום על מסמך זה.

הקשר בין חוק השליחות לבין אובדן כשירות

סוגיה זו הוסדרה בהוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, בו נקבע בזו הלשון: השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – פירוקו.

בהקשר לכך קבע בית המשפט העליון, כי אין מקום ליישום הגישה הפורמאליסטית לפיה ייפוי הכוח יפקע רק מקום בו קיימת הכרזה רשמית על פסלות הדין של מייפה הכוח, אלא שתכלית החוק מחייבת הכרה בכך שהשליחות תבוא לסיומה כשהשולח לוקה בשכלו ומאבד את יכולת השיפוט שלו, גם כשלא הוכרז באופן רשמי כפסול דין.

לצורך הקביעה השיפוטית באשר לנסיבות סיומה של שליחות, קבע בית המשפט העליון את אמות המידה לפיהן בית המשפט יכריז על אדם הסובל ממחלת נפש או מליקוי בשכלו כפסול דין, אך לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת מגיעה עד כדי מצב הדורש הכרזה כאמור (ע"א 226/87 זועבי נגד ניקולא, פ"ד מג(1) 714).

אדם יוכרז כפסול-דין ככל שייקבע שמפאת הליקוי בשכלו או מפאת מחלת הנפש הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו ושבגריעת כושרו המנטאלי יש ממד של קביעות, וכי לא מדובר בתופעה חולפת .

אמות מידה אלו יוכלו לשרת גם שלוחים ששולחיהם מצויים בתהליך של גריעת כושר השיפוט שלהם והם מתלבטים לגבי מועד סיום השליחות.

מהו המועד בו נגרע כושרו של השולח ואין הוא כשיר יותר?

בית המשפט העליון קבע באשר לקביעת המועד בו נגרע כושרו של השולח, מבלי שהלה יוכרז כפסול דין כדלקמן:

אכן, האפשרות שהשליחות תבוא לידי סיום עקב גריעה בכושרו של השולח גם מבלי שיוכרז כפסול דין, יוצרת מידה מסוימת של אי-ודאות, שכן בדרך-כלל אדם אינו הופך לחסר יכולת שיפוט בבת-אחת. לעתים קרובות, איבוד הכושר המנטאלי הוא הליך ארוך ואיטי. במקרים אחרים מתקיים מצב של נסיגה ושיפור לסירוגין. על-כן, אכן מוטל נטל מסוים על שלוחים, ששולחיהם נמצאים בעיצומו של תהליך כזה, לקבוע בעצמם האם השליחות באה אל סיומה בשלבים השונים לאורך הדרך. לטעמי ניתן לפתור קושי זה בעזרת אמת המידה הבאה: השליחות באה אל סיומה בגריעת כשרותו של השולח (או השלוח) – לאחר שהוכרז פסול-דין או כשסביר להניח שהיה מוכרז ככזה לו הייתה מוגשת בקשה בעניינו לבית המשפט."

מסקנות בית המשפט באשר לסיומה של השליחות

הואיל והמנוחה כבר לא הייתה צלולה בדעתה וממילא לא הייתה בעלת יכולת שיפוט עצמאית בראשית שנת 2011, קובע בית המשפט כי ייפוי הכוח שחתמה המנוחה לעו"ד מכוחו נחתם הסכם הפשרה פקע כבר אז.

על כן, בעת הגשת הסכם הפשרה לאישורה של ערכאת הערעור כבר לא היה מוסמך העו"ד להסכים בשמה של המנוחה לתנאי הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, ההסכמה שניתנה על ידי עוה"ד בשמה של המנוחה להסכם הפשרה ומתן פסק הדין בערעור – בטלה.

האם הייתה הסכמה חוזית של המנוחה שיש בה גמירות דעת להסכם הפשרה?

לטענת נתן בעת אישור הסכם הפשרה, 12.04.2011, הוצג למנוחה נוסח הסכם הפשרה וזו הביעה את הסכמתה להסכם הפשרה, לאחר שתוכנו ותוצאותיו הוסברו לה. טענה עובדתית זו מגלמת הסכמה חוזית ישירה של המנוחה, שיש גמירות דעת בצידה, לתנאי הסכם הפשרה.

בע"א 1101/99 ברקוביץ נ' מושקוביץ קבע השופט י' אנגלרד את הדברים הבאים: בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה ע"י אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה עפ"י הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

בנסיבות אלה ובהיעדר ראיה חפצית להסכמתה של המנוחה מגיע לבית המשפט כי לא הוכחה לפניו, אף לא ברף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי, הטענה לפיה המנוחה הסכימה הסכמה עצמאית ומודעת לכריתתו של הסכם הפשרה.

אפילו ניתנה הסכמה שכזו הרי שלנוכח הממצאים המפורטים לעיל, הסכמתה של המנוחה לאו הסכמה היא. כפי שעלה מהעדויות והראיות האחרות שהובאו הרי שהמנוחה הייתה בתהליך דמנטי מתקדם בשנים האחרונות לגילה. בשנת 2011 נמצא כי המנוחה לא הייתה במצב מנטאלי המאפשר לה נטילת החלטות עצמאיות.

המנוחה לא סבלה מפגם חולף אלא מאי כשירות קבועה

קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים.

מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים … במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם לא נעשה דבר.

נעשה דבר Non est Factum

קבלת טענה מסוג זה תלויה בהתמלאות שני התנאים הבאים:

הראשון – קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה.

השני – העדר רשלנות מצדו של הצד שהוטעה או שנכפה.

בית המשפט העליון התווה כללים באשר להכרעה בסוגיית טענת לא נעשה דבר: על השופט היושב בדין במקרים מעיין אלה לבחון את הדברים מזווית ראיה נרחבת יותר, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לכל מקרה ולנסיבותיו.

כך למשל יש לבחון האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה, שנושא באשמה כלשהי לסכסוך המשפטי.

אם אפשרות כזו אכן קיימת, הרי שראוי להותיר את החוזה על כנו, שכן במקרה כזה לא קיימת הצדקה לפגוע בצד השני לחוזה, שפעל בתום לב. כמו כן יש לתת את הדעת לזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו של החוזה.

סיכום

נקבע אם כן כי ככל שניתנה הסכמה מצד המנוחה להסכם הפשרה, הרי שהסכמה זו הינה בטלה (Void), אף ללא צורך בהודעת ביטול.

תוצאה זו בדבר בטלות הסכמתה של המנוחה להסדר הפשרה (ככל שניתנה כזו) מתיישבת עם ביטולו של ייפוי הכוח בראשית שנת 2011, עובר לאישור הסכם הפשרה במסגרת הערעור.

לפיכך הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו תקף באשר למנוחה ולעיזבונה. על כן, נשמט הבסיס ההסכמי של פסק הדין בערעור והוא מבוטל.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ