צרו קשר
ּ

נזיקין במשפחה יש לערוך הבחנה בין תלונה שהוגשה למשטרה בתום לב לבין תלונת שווא שמטרתה הישירה היא פגיעה

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מפי כב' השופט גורודיצקי, דחה תביעה נזיקית של אב על סך של חצי מיליון ₪ תביעה שהוגשה כנגד אמו של הקטין, אשר התלוננה כנגד האב על אלימות מינית שביצע כביכול בבנם המשותף.

התובע סבר כי די בכך שהתלונה במשטרה נגנזה מחוסר ראיות מספקות, כדי לזכות אותו בפיצוי כספי, ואולם בית המשפט האמין כי התלונה של האם הוגשה מחשש לשלומו של הקטין וכי מניעיה היו לגיטימיים, וכי בשלב בה הוגשה התלונה היא האמינה באמיתותה, וטובת הקטין הייתה לנגד עיניה.

בשל כך דחה בית המשפט את התובענה ואף חייב את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעת (אשר אמורות לכסות את העלויות המשפטיות בהן נשאה עקב התובענה שהוגשה כנגדה בסכום של 30,000 ₪).

עסקינן בזוג אשר היה נשוי, התגרש, ומקשר הנישואין נולד בן אחד. הנתבעת הגישה כנגד התובע תלונה במשטרת ישראל בגין עבירות מין שביצע, לכאורה, בקטין ובגין עבירות האלימות שביצע, לכאורה, כלפיה במהלך חיי הנישואין, אך התיק הפלילי נסגר בשל חוסר בראיות מספיקות.

 

תלונות שוא הינן רעה חולה

אין חולק כי תלונות שוא שמטרתן להחליש את אחד הצדדים בהליכים המשפטיים במסגרת הגירושים הינה רעה חולה שיש למגר, ואולם לא כל תלונה שנסגרה תזכה את מי שהתלוננו כנגדו בפיצוי כספי, ודאי שלא בסכום של חצי מיליון ₪.

עוד יש לציין כי התובע היה מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, וכאזרחית המדינה, אני תוהה האם אין שימוש מושכל ומבוקר יותר בהעמדת עורך דין לרשות התובע, ששכרו משולם מכספי ציבור. מקריאת פסק הדין עולה בברור כי הסיכויים היו קלושים מלכתחילה, וחבל שכספי ציבור משמשים לתביעות שאין סיכוי רב בצידן, וגם זה צריך להיות שיקול בלשכת הסיוע המשפטי, אשר לא פעם מספקת שירות למי שלא מגיע לו ו/או ללא הצדקה ממשית.

מה גם שקרוב לוודאי שהתובע קיבל פטור מאגרה (כמי שמיוצג על ידי הסיוע המשפטי) כך שגם העלות הכוללת של הזמן השיפוטי, והנלווים לכך לא מומנה ולו חלקית באמצעות האגרה.

אפשר להבין לליבו של התובע שהינו ככל הנראה אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, אשר מצא את עצמו בבית המעצר לצד עצורים אחרים, מן הסתם פחות נורמטיביים ואולי אף מסוכנים עקב תלונת הנתבעת שלטענתו הייתה תלונת שווא, אך מכאן ועד להגשת תובענה נזיקית – הדרך ארוכה.

ידוע שבהליך גירושין אין מנצחים ומפסידים אלא הכל מפסידים, ומי שבוחר לנהל הליך משפטי במקום לסיים את הליך הגירושין בהסכם ובדרכי שלום לעיתים משלם מחיר. זוהי המשמעות של בחירת הליך משפטי במקום הליכי גישור.

יצויין כי בדיון שנערך בבית המשפט השלום בבקשה להאריך את מעצרו של התובע, הבהיר נציג המשטרה כי אין כל ראיות לגבי האשמות שהופנו כלפי התובע וכי מעצרו בוצע רק בעקבות תלונת הנתבעת. כך גם בהודעת עדכון שנשלחה לבית הדין הרבני נכתב כי אין ביסוס לתלונת הנתבעת. בנוסף, עיון בהודעת העדכון מלמד כי דווקא הנתבעת היא זו שלא שיתפה פעולה עם גורמי הרווחה.

התובע טען בבית המשפט כי בהגשת תלונת השווא למשטרה פרסמה הנתבעת לשון הרע כנגדו בכוונה לפגוע בו.

מנגד טוענת הנתבעת כי התובע נהג כלפיה באלימות והדבר בא לידי ביטוי גם בתסקיר פקידת הסעד. לעניין עבירות המין טענה הנתבעת כי הקטין סיפר לה כי התובע ישן עמו בעירום מלא ושהוא נוגע בו באופן לא נעים באזורים מוצנעים, וכי כאשר היא ביקשה לברר זאת עם התובע, צחק התובע וניתק את השיחה עמה ובפועל לא ענה לשאלותיה.

במעמד הגשת התלונה בגין החשד לעבירות המין, סיפרה הנתבעת גם על עבירות האלימות של התובע כלפיה. לטענתה היא פעלה בתום לב, מתוך דאגה לקטין ומתוך אמונה באמיתות התלונה.

 

המתווה המשפטי של תלונה למשטרה והממשק לחוק לשון הרע

סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי "כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה."

יחד עם זאת, וחרף הזכות הרחבה והבסיסית של "כל אדם להגיש תלונה במשטרה", נקבע בפסיקה כי הגשת תלונת שווא למשטרה יכולה גם יכולה להוות בסיס לתביעה נזיקית, למצער על פי חוק איסור לשון הרע.

 

על בית המשפט לבחון האם התלונה הוגשה בתום לב או ממניעים זרים

יש לבחון האם התלונה היא מתלונות השווא המוגשות במסגרת הליכי גירושים בין בני זוג – דהיינו האם עניין לנו בתלונה שהוגשה ממניעים זרים, לשם השגת יתרונות טקטיים למשל, ושלא היה מקום להגישה, או שמא עניין לנו בתלונה שהוגשה בתום לב, מתוך אמונה כי בוצעה העבירה או מחמת הזהירות, על מנת לאפשר למשטרת ישראל להגיע לחקר האמת.

 

על התובע להוכיח כי הנתבעת ידעה שהתלונה היא תלונת שווא

הבחינה תיעשה במישור העובדתי והראייתי ומתוך הנחה כי על התובע להוכיח ברמת נטל גבוהה, כי הנתבעת ידעה, שתלונתה הינה תלונת שווא. זהו נטל כבד על התובע שלא קל בהוכחה כלל ועיקר.

 

עילת הסגירה הינה בשל חוסר ראיות

התלונה נגנזה בעילה של "חוסר ראיות". עילת הסגירה מלמדת כי הייתה תשתית ראייתית כלשהי, ואולם זו לא הבשילה לכדי הגשת כתב אישום על פי המבחן של סיכוי סביר להרשעה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי.

כידוע, סגירת תיק במשטרה – אין בה כדי להצדיק קביעה אוטומטית שהתובע עמד בנטל המוטל עליו על פי מבחן ההסתברויות, שהתלונה שהוגשה הינה תלונת שווא והדבר נכון ביתר שאת כאשר מדובר בתיק פלילי שנסגר בעילה של "חוסר ראיות מספיקות". עצם סגירת התיק במשטרה אם כן, אין בה כדי לסייע ממשית לתובע להרים את נטל הראיה המונח על כתפיו.

מלבד האישור בדבר סגירת התיק הפלילי, התובע לא הביא ראיה נוספת כלשהי לטענותיו העובדתיות כדי לבסס את עילות התביעה כנגד הנתבעת. נטל השכנוע ונטל הבאת ראיות במשפט האזרחי, נופל על כתפי התובע.

מאחר והיה חשש לכאורי לעבירות מין כנגד הקטין – על אף שסופו של יום חשש זה הופרך בעקבות חקירת ילדים, ניכר כי הנתבעת הגישה את התלונה מתוך דאגה כנה לקטין. הדבר נלמד משיחת טלפון שערכה הנתבעת עם התובע, עובר להגשת התלונה במטרה לברר האם עשה דבר מה לקטין. כאמור האב צחק ולא ענה לאם לשאלותיה בנדון.

בעניין זה ייאמר כי סעיף 368 ד (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 מטיל חובת דיווח למשטרה מקום בו יש יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו.

 

מאחר והמדובר באמו של הקטין הרי שיש לראות בפעולתה הגנה על עניין אישי כשר

נקבע בפסיקה כי עת עסקינן באמו של הקטין, הגשת התלונות חוסה תחת ההגנה של עניין אישי כשר, ופנייתה למשטרת ישראל, בנסיבות תיק זה, מהווה פניה לגיטימית לרשויות המוסמכות לעסוק במקרים אלה. הפסיקה אף קבעה כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי-סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם.

באר לאלימות הנטענת כלפי הנתבעת –נמצא בחומר הראיות חיזוק מסוים לטענות הנתבעת בתסקירים. יתר על כן, לו סברה המשטרה כי תלונת הנתבעת תלונת שווא היא, סביר כי הייתה פועלת למיצוי הדין עמה על דרך של פתיחת הליך פלילי בגין עבירות לפי סעיפים 243 ו-244 לחוק העונשין.

 

התובע לא הצליח להניח תשתית ראייתית בסיסית לטענה כי הנתבעת הגישה נגדו תלונת שווא וגם לא הוכיח נזק ביחסיו עם הקטין

בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את טענת התובע כי נגרם נזק רב ביחסים בינו לבין בנו הקטין. התובע רואה את הקטין פעמיים בשבוע עם לינה וכל סופ"ש ארוך. משמע גם התלונה לא מנעה את הסדרי המפגש/ הסדרי הראיה בין הקטין לאביו.

 

יש לדחות את טענת התובע ביחס לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהגשת התלונה.

בכתב התביעה טען התובע כי לצד הנזק שנגרם לו כתוצאה מפרסום לשון הרע – וטענה זו לא הוכחה כמפורט לעיל – נגרמו נזקים נפשיים ועוגמת נפש רבה. בתוך כך עתר התובע למינוי מומחה רפואי. עתירה זו של התובע, למנות מומחה רפואי נזנחה על ידו והנזק הנפשי לא הוכח.

בתצהיר עדות ראשית טען התובע כי בנוסף לנזקים המתוארים בכתב התביעה נגרמו לו נזקי גוף. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה, לא זכתה לפירוט כלשהו ולא הוכחה.

עוד טען התובע בתצהיר עדות ראשית, והוא חזר על הטענה הזו בסיכומים, כי הוא חש בושה והשפלה כתוצאה ממעצרו, גם בשל איזוקו באזיקים והחקירה המשטרתית.

 

כשמוגשת תלונה במשטרת ישראל הכדור עובר למשטרה ואין למתלוננת שליטה על ההליך

בית המשפט קובע כי גם אם יקבל את טענת התובע, בכל הנוגע לתחושותיו – במלואן – ספק אם ניתן לזקוף את תחושות התובע – לחובת הנתבעת. עם הגשת התלונה במשטרה, "הכדור עובר אליה" והנתבעת איננה שותפה להחלטת המשטרה האם לעצור, לאזוק או לחקור את התובע. ככלל אין למתלונן השפעה על פעולות המשטרה ודרכי החקירה בה היא נוקטת.

טענת התובע כי לקטין נגרם נזק כתוצאה מהגשת התלונה לא ברורה, והקטין גם לא היה צד הליך זה, טענה זו נזנחה בסיכומים ועל כן קובע בית המשפט כי אין מקום לדון בה.

 

התוצאה של ההליך המשפטי

אין אלא להצטער על ההחלטה השגויה להגיש תביעה מסוג זה כאשר אין כל הוכחה וראיה לכך שהתלונה הוגשה בחוסר תום לב וכי הייתה תלונת שווא. טענות מעין אלו יש להוכיח בבית המשפט וכשאין ראיות, אין עדים ואין תימוכין – חבל על ההליך, ועל הנזק שהוא גורם לצדדים אשר משחזרים את הליך הגירושין פעם נוספת, ובמיוחד חבל על ההוצאות המשפטיות הנגרמות לצדדים שאפשר היה לחסוך.

בנסיבות אלו נדחתה התביעה והתובע חוייב בהוצאות משפט בסכום לא מבוטל של 30,000 ₪ נוכח ההנחיה לפסוק הוצאות משפט ריאליות.

 

ההלכה הנוהגת מזה שנים באה לידי ביטוי דווקא בפסיקה שאינה חדשה אלא ותיקה ולאו דווקא עוסקת בדיני משפחה – אין להרתיע קורבן עבירה מפני תלונה

הפרקטיקה המקובלת היא, שיש להקל על הסבור שהוא קורבן עבירה להתלונן ושלא להרתיעו מתלונה אם בסופו של יום ייסגר התיק (וראה: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] {פמ"מ – 17/3/2008}).

מכאן, שלא יחוב אדם כעוולה נזיקית בגין תלונת שווא, זולת אם הוכח ברמת נטל גבוהה כי זה ידע לעת התלונה שמגיש הוא תלונת שווא (וראה: בג"צ 6825/06 צור נ' לינדנשטראוס [פורסם בנבו] {פמ"מ – 24/6/2009}).

 

פסק דין נוסף בסוגיה זו של השופט אסף זגורי הנוקט באותה גישה:

בהקשר זה נכון וראוי להזכיר את פסק דינו המקיף והיסודי של כב' השופט אסף זגורי שם נערך ניתוח עקרוני של חובת הזהירות המושגית בין בני משפחה, ונקבע גם שם כי משהמתלוננת האמינה בתום לב כי תלונתה הינה אמיתית ומשזו הוגשה למשטרה היא הרשות המוסמכת (ללא פרסום נוסף לאנשים או גורמים אחרים) חסינה היא מפני חיובה בנזיקין.

במקרה זה עסקינן באם שהינה משמורנית לשלושה ילדים אשר במסגרת הליך הגירושין שניהלה אל מול בעלה לשעבר ממנו התגרשה, הגישה היא שתי תלונות למשטרה אשר נסגרו. בנסיבות אלו הגיש כנגדה הגרוש תביעה נזיקית.

לאחר בדיקת העובדות והראיות – נדחתה התביעה לפיצויים שהגיש הבעל כנגד אשתו לשעבר, בגין הגשת תלונות שווא למשטרה –תלונות שנסגרו האחת מחוסר ראיות והשנייה מחוסר אשמה; גם במקרה זה לא היה כל טעם בהליך המשפטי שיזם האב/הבעל לשעבר לקבל פיצוי כספי בגין תלונות האישה.

הוכח כי במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל כי האם האמינה באמיתות התלונות.

לפיכך לא נמצא לחייב את האם בפיצוי בגין לשון הרע לאור הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע ולא נמצא לחייבה בעוולת הרשלנות וזאת משיקולים של מדיניות שיפוטית (היעדר חובת זהירות קונקרטית והיעדר התרשלות לעניין עוולת הרשלנות).

בית המשפט אשר חקר את האם התרשם כי לא היה כל זדון בתלונתה והדברים נתמכו על ידי העו"ס שגיבתה את האם וטענה בחקירתה כי האם הייתה נטולת זדון אלא האמינה בכך שהאב עשוי לפגוע מינית בקטינה בת השנתיים וכי לקטינה היו התנהגויות (וכן תמליל שיחה בין האם לבת) שתמכו בחשש שכזה, ועל כך לא נשלל תום ליבה של האם.

לטענת התובע מדובר בתלונות סרק שהוגשו בחוסר לב ושגרמו לו לנזקים בשני מישורים:

א. גרמו לביטול מפגשים עם ילדיו ו/או העברת המפגשים למרכז קשר;

ב. לפגיעה קשה בתדמיתו ובשמו הטוב בקהילה הדתית אליה הוא משתייך.

התביעה נסמכת על שתי רגליים משפטיות: עוולות לפי חוק איסור לשון הרע ועוולת הרשלנות. כאמור, לא עלה בידי התובע לשכנע את בית המשפט כי מגיע לו פיצוי כספי על מה שנעשה לו וביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:

ביהמ"ש סבר כי אין ספק שבעצם הגשת התלונה במשטרה נעשה על ידי הנתבעת אקט של פרסום לשון הרע ועל כן עיקר הדיון מתמקד בטענת האם לתחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (מסירת ידיעות לרשות מוסמכת).

על מנת לחסות בצילה של הגנה זו על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף; השנייה, קיומו של תום לב בפרסום.

משטרת ישראל היא "רשות מוסמכת" לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות ואף נקבע כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי-סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם.

עיקר הדיון התמקד בשאלת תחולתה של הגנה סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה– 1965 שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"

 

משטרת ישראל היא רשות מוסמכת

הפסיקה קבעה, כי משטרת ישראל היא "רשות מוסמכת" לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות (ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 ואף קבעה כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי-סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם (ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג(2) 222 (1979)).

 

חוק לשון הרע מעניק הגנות גם לפרסום אסור

סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה ביחס להתקיימות רכיב תום לב או שלילתו: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה הפוכה בדבר היעדר תם לב בהתקיים אחד משלוש אלו:

"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

סעיף 16(ב) קובע מבחן משולב – אובייקטיבי (העדר אמת בפרסום או אי-נקיטת אמצעים סבירים לבירור אמיתותם) וסובייקטיבי (אמונת המפרסם, כי הפרסום אינו אמת או כוונת המפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב.

 

מהו תום לב

משמעות הדיבור "תום לב" בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונתה של המפרסמת באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתה מוטעית היא, וזאת בשל מדיניות של עידוד הגשת התלונות ע"י הציבור לגוף המקצועי שהוסמך לבררן.בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דֹב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981), קבע כב' השופט (כתארו אז) א' ברק, כי:

"…. עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא… לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינם אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו"

עוד נקבע לעניין הגנה זו בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר: "…במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע, כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי."

בית המשפט קובע כי מלשון הסעיף עולה כי על מנת להסתופף בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.

במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה… כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו.

ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, והנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום.

 

באשר לנטל ההוכחה של הגנת תום הלב, הלכה פסוקה היא כי:

נטל הוכחתה של הגנת תום הלב– מוטל על הנתבע או הנאשם. נטל זה חל לגבי כל אחד משני מרכיביה של כל אחת מההגנות. לפיכך מוטל על הנתבע או הנאשם להוכיח, כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות המצוינות בסעיפים הקטנים שבסעיף 15 לחוק, וגם כי עשה את הפרסום ב"תום לב". עם זאת, את מרכיב "תום הלב" יכול הנתבע או הנאשם להוכיח בצורה עקיפה באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק.

 

תמצית הפסיקה בעניין זה של תום לב או העדרו קובעת כי:

"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו:כי הפרסום נעשה על-ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין." (ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ( כב' השופט מצא; וכן ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1) 1, 6 (1992); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865..

 

שתי החזקות הנכללות בסעיף 16, אינן חלוטות והן ניתנות לסתירה

גם החזקה בדבר העדר תום לב, שבסעיף 16(ב) ניתנת לסתירה (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 138 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בעע"מ.

ביישום לענייננו, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי לגבי התביעה שעניינה בתלונה בגין אלימות התובע כלפי פלוני – עומדת לנתבעת הגנות מלאות כנגד תביעה זו הן לפי חוק איסור לשון הרע והן לפי דיני הרשלנות, לא הוכחה כל התרשלות של הנתבעת, נהפוך הוא.

בהקשר זה הודגש כי התלונה בגין אלימות כלפי פלוני נסגרה כנגד התובע בהעדר ראיות ולא מחוסר אשמה ומקום שגורמי החקירה מצאו לנכון לקבוע, כי דבריו של פלוני נראים מהימנים, הדבר מחזק את טענות הנתבעת, כי אכן האמינה באמיתות התלונה.

לגבי התלונה בגין הפגיעה המינית בפלונית, הדיון היה מורכב יותר זאת בשל הקושי הראייתי מחד גיסא (שנבע בין היתר מכך שמדובר בתלונה שלמעשה כלל לא נחקרה ולא נתבררה על ידי המשטרה שנסגרה מהסיבה "אין אשמה") ובשל הקושי הערכי-נורמטיבי שעניינו מהות התלונה, מאידך גיסא.

דבר זה הצריך את ביהמ"ש בנקיטת משנה זהירות שהתבטאה בהישענות רבה יותר על הגורמים שבזמן אמת חוו את הנתבעת. גורמים אלה הם בעיקר העובדות הסוציאליות לסדרי דין וחברה קרובה לשעבר של הנתבעת.

בחינת העדויות הן של הנתבעת והן של עורכי המסמכים (עו"ס לסדרי דין וחוקרת נוער)יוצרות רושם, כי הנתבעת פעלה בתם לב ומתוך חרדה לבתה הקטינה שמה חל שינוי בהתנהגותה המינית שקשורה באב, הגישה את תלונתה (לרבות סרטון שצילמה הנתבעת המתעד שיחה בין הנתבעת לבין בתה הקטנה, בה היא מדובבת אותה לספר כיצד והיכן אביה פגע בה) למשטרה.

מקום שזו הייתה אמונתה, הרי הגשת התלונה במשטרה לרבות הסרטון חוסים לחלוטין תחת הגנת תם הלב של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

כן אין לחייב את הנתבעת בנזיקין בשל עוולת הרשלנות זאת משיקולים של מדיניות שיפוטית. אמנם, יחסי ההורות הם יחסי קרבה ושכנות שמאליהם מקימים חובת זהירות מושגית כך שהורה המתלונן במשטרה או בפני גורמי הרווחה, כי הורה אחר חשוד בפגיעה בילדים חב חובת זהירות מושגית.

 

מדיניות שיפוטית

ביהמ"ש סבור, כי שיקולי מדיניות שיפוטית מצריכים קביעה לפיה לא תוטל חובת זהירות קונקרטית על הורה המגיש תלונה במשטרה בגין פגיעה מינית בבתו, מקום שהוא האמין באמיתות התלונה. לגישת ביהמ"ש, מדיניות שיפוטית ראויה תכיר לצורך קביעת חבות ברשלנות בעיקר בהתנהגות מכוונת של הורה שכל מטרתה הייתה להזיק ולפגוע בהורה האחר באמצעות תלונת סרק שאין מאחוריה דבר וההורה המתלונן היה מודע לכך.

 

הדין דומה בכל הנוגע להגנת תום הלב בחוק איסור לשון הרע לבין דיני הרשלנות

שיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקים קביעה, כי מקום שיש להורה חשד אמיתי וכן שבתו בת השנתיים נפגעת מינית על ידי הורה אחר, אמור להגיש תלונה במשטרה וזו אמורה לבצע הבדיקה המקצועית של החשד לעיצומו;

קבלת גישה זו תיישר קו ותאפשר חפיפה כמעט מלאה בין הגנת תם הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, לבין חיוב בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות בגין אותו מעשה; לנוכח שיקולים אלו נקבע כי לא קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות ענייננו ולא התקיימה התרשלות מצדה של הנתבעת ועל כן דין התביעה להידחות גם במישור דיני הרשלנות.

לפיכך נדחתה גם תביעה זו. המסקנה העולה היא כי אין טעם בהגשת תובענות מעין אלו אם התובע אינו יכול להוכיח כי הנתבע/ת פעל בזדון ומתוך כוונה לפגוע ו/או להשיג מטרות כלשהן בהליך הגירושין וכי חבל על העלויות ועל הזמן השיפוטי.

נראה כי המדיניות הינה לאפשר למי שסבור שנעשתה עבירה לפנות למשטרה ללא חשש. היה והגשת תלונה שתתברר כלא נכונה ו/או ככזו שנסגרה מחוסר ראיות או חוסר אשמה תגרור את המתלונן להליך משפטי – עשוי הדבר למנוע מצד נפגע מלהתלונן ו/או להגן על ילדים שהינם חסרי ישע.

בשולי מאמר זה נזכיר עוד מספר פסקי דין בהם נדחתה תביעת בעל לשעבר כנגד האשה בגין תלונות שוא, נוכח הגנת תום הלב, ואמונה כי התלונה אמיתית:

תמש (ת"א) 33839-12-12 ד.מ נ' ע.מ מפי כב' השופטת מירה דהן אשר קבעה בתמצית כי. בכל הנוגע לביסוס התביעה על עוולת לשון הרע נקבע כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק. בכל הנוגע לביסוס התביעה על עוולה הנגישה, פקודת הנזיקין קובעת כי "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

תמש (י-ם) 17506-99 א' א' נ' ח' א' מפי כב' השופט מנחם הכהן דחתה תביעה לפיצוי מכוח עוולת הנגישה; עוולת לשון הרע; ועוולת הרשלנות, שהתבססה על הכרעת דין מזכה בהליך הפלילי שנפתח בעקבות תלונות שהגישה הנתבעת למשטרה בדבר אלימות התובע כלפיה במהלך גירושי הצדדים. עיקר הדיון עסק בתחולת הגנת תום הלב.

 

תוצאה

מקום בו המתלונן פעל בתום לב ולא בזדון גם תלונה למשטרה שתתברר כלא נכונה -לא תאפשר חיובו בפיצויים כספיים גם למי שהתלונה במשטרה נגדו נסגרה.

מאחר וכל הליך בבית המשפט לענייני משפחה הוא הליך פולשני, קשה רגשית וגם כרוך בעלויות משפט מוצע לשקול היטב את הנושא בטרם פניה לערכאות.

ברור שיש גם פסקי דין אחרים, בהם חויב מי שהגיש תלונת שווא בכוונה זדונית למשטרה או נקט בלשון הרע בכוונה לפרסם לבייש ולהלבין פניו של אדם בלא שיש לו סיבה לגיטימית לכך, אך בחלק ניכר של פסקי הדין מתקבלת הגנת תום הלב ועשית הפעולה לצורך עניין אישי כשר.

מדיניות בית המשפט לענייני משפחה היא להתערב פחות ככל שניתן במערכת היחסים בין בני משפחה והכוונה היא שבית המשפט ימנע מפלישה לתא המשפחתי, גם לאחר פירוקו של תא משפחתי.

 

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916

 

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ