נאמנות במסגרת המשפחה

נאמנות במסגרת המשפחה

נאמנות במסגרת המשפחה


בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתן פסק דין בתא (ת"א) 32814-11-15 על ידי כב' השופט שנלר, בו נדחתה תביעה של זוג הורים ושני ילדיהם, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי שתי דירות שנקנו מכספם של ההורים ונרשמו על שם ההורים, שייכות בפועל לילדים, ונרכשו אך ורק בנאמנות משפחתית עבור הילדים, וכי הרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו משקף את הבעלות האמיתית.

 

ההורים הגישו תביעה להכריז על הדירות שרשומות על שמם במצויות בבעלות הילדים

תביעה זו נולדה נוכח הכוונה של רשות המיסוי למכור את שתי הדירות כדי לכסות את חובותיו של האב לשלטונות המס.

בפועל מי שהתגורר בדירה הם הילדים ובני זוגם, אשר גם השקיעו כספים בשיפוץ. למרות זאת, לא הכיר בית המשפט בטענה כי הדירות בפועל שייכות לילדים אלא להורים עצמם, ופסל את האפשרות כי הדירות הינן בנאמנות.

לחילופין, נטען כי הילדים הם בעלי רישיון בלתי-הדיר בדירות, וגם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט.

 

עמדת רשות המסים

מנגד, עמדת רשות המסים הייתה כי עיון בתובענה לא מעלה ולו אינדיקציה אחת לקיומה של נאמנות בין קרובי משפחה בזמן אמת. זאת, כאשר מנגד ברור כי לאחר הודעת המימוש לתובעים אינטרס זהה ומובהק כדי שנכסי המקרקעין לא יהיו בבעלות האב.

בהתאם נטען כי מתיאור העובדות עולה כי ההורים הם בעלי הדירות תוך שהם מאפשרים לבן ולבת להשתמש בדירות ולא מעבר לכך.

יתירה מכך, לטענת רשות המסים, למעלה מן הצורך ועל אף שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעים") בנסיבות אלה ניכרים למעשה אותות מרמה לפיהם הדירות הן בבעלות ההורים והתביעה נועדה לשם הברחת נכסים.

כמו כן, נטען כי העובדות - המוכחשות - הנטענות ע"י התובעים מבססות, לכל היותר, התחייבות לנתינת מתנה מהורים לילדים. התחייבות כגון זו - שכלל לא נטענה ע"י התובעים כאן, אינה גוברת על זכויות רשות המסים כנושה מובטח ביחס לחובו של האב.

לסיום צוין כי מאזן הנוחות נוטה לטובת רשות המסים לשם מילוי החובה של תשלום מס כחוק, וכי הטענה של התובעים בדבר רישיון בלתי הדיר, כלומר רשיון מגורים שאינו ניתן לביטול, ביחס לדירות מהווה טענה עובדתית סותרת בעניין הבעלות בדירה (אף אם המדובר בטענה חלופית). קביעת בית המשפט היתה כי לא מדובר בהסכמי נאמנות.

 

נאמנות כמוסד משפטי

חוזה נאמנות - ככלל, ככל חוזה אחר - יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, וכי ניתן להכיר ב"נאמנות משתמעת" (בע"מ 7033/15 פלוני נ' פלוני   ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל; ע"א 5955/09 כונס הנכסים עוה"ד יעקב אמסטר נ' מרשה טאובר).

קיום הנאמנות אינו תלוי ברישום - ולו של הערה - בפנקס כלשהו. גם נפסק כבר כי טענת נאמנות אינה מנוגדת לרישום בפנקסי המקרקעין ולהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

יחד עם זאת יש צורך להוכיח קיומה של נאמנות בראיות מהימנות.

 

נטל הראיה הוא על הטוען לנאמנות

על הטוען לקיומה של נאמנות, "נאמנות אמיתית", להרים את נטל השכנוע בעניין זה - ובכלל זה מתקיים נטל כבד במישור הראייתי עמ"ש 32427-10-13 פלונית נ' פלוני.

ידוע לכל כי נטל השכנוע חל בענייננו על התובעים אף בהתאם לכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

משבענייננו הכסף לרכישת הדירות בא מההורים והערת האזהרה אף נרשמה על שמם, או על שם אחד מהם, לא מתקיימות הנסיבות המקימות את "חזקת הנאמנות" (ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה, בע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני) ועל התובעים הנטל להוכיח את קיום הנאמנות.

 

סוגיית הנאמנות עולה בדרך כלל כאשר נושה מבקש לממש רכוש

בחלק ניכר מהמקרים שאלת הנאמנות אכן נסובה מול נושה. מעת שמדובר בנושה של בעל הזכות הרשומה טוען הוא כי הוא רק נאמן עבור נהנה, אשר הוא זה שלמעשה רכש את הזכויות ואשר מסיבה זו או אחרת, ביקש כי הנכס יירשם בנאמנות על שם הנאמן, אותו בעל הזכות הרשומה.

ומעת שמדובר בנושה של מי שנחזה להיות נהנה, טוען הנושה כי הרישום אינו משקף וכי הנהנה הוא זה שרכש את הזכויות.

במקרה דנן בעל הזכות הרשומה הוא זה שרכש את הזכויות ולא אותו נהנה נטען, ואין חולק כי מי מהילדים לא שילם מאומה עבור רכישת הזכויות אשר נרכשו על ידי ההורים ועל כן, לכאורה, הרישום משקף את אשר נעשה.

אכן יתכן וההורים חפצו לרכוש את הזכויות עבור מי מהילדים, אולם המוסד המשפטי למימוש כוונה זו אמור היה להיות באופן שהזכויות תועברנה על שם אותו ילד או למצער תינתן התחייבות ליתן מתנה, התחייבות הנצרכת למסמך בכתב.

התובעים לא טענו, כאמור, למוסד משפטי זה, אלא למוסד הנאמנות בלבד, על כל המשתמע מכך, ולכן שאלה זו לא עלתה לדיון.

התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם

הצדדים לא הצליחו להסביר מדוע הדירות לא נרשמו במקור על שם הילדים אם זו היתה כוונת המשפחה.

סיכומם של דברים כי ביחס לרכישת שתי הדירות מצביעות ה"אינדיקציות" על רכישה בידי ההורים, במעורבותם ובאמצעות כספם.

מעבר לכך, לא עלתה תשובה קוהרנטית וסדורה מדוע לא נרשמו הדירות על שם הילדים מיד עם רכישת הדירות, או למצער לא נרשמה הנאמנות הנטענת (או דווחה הנאמנות לרשויות המס). ראשית, ניסו העדים להרחיק עצמם מאי-הרישום באופן האמור.

זאת ועוד נטען הן להיעדר צורך ברישום והן לחוסר ידיעה בדבר צורך באותו רישום ואולם בית המשפט אינו מקבל טענות אלו. תשובות אלה - שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו - אף אינן עולות בקנה אחד עם היכרותו של האב, שתואר כאיש עסקים ותיק, עם תחום הנדל"ן ועם התנהלות האב ביחס לרכש כל נכס אחר.

אף הטענות הקשות של התובעים כנגד עורכי דינם בהקשר זה לא גובו כלל בראיות. כמו כן, לא הוצגו חוזי הרכישה של שתי הדירות ולא הובאו לעדויות שוכרי הדירות בעת הרכישה, להם לכאורה נמסר כי הדירות נרכשו עבור הילדים.

 

חזקה שאדם יציג לבית המשפט כל ראיה שהינה לטובתו ומסייעת לו בטיעוניו

בהקשר זה ידועה ההלכה המוכרת כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ע"א 548/78 שרון נ' לו, וע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל).

 

אי הדיווח על הנאמנות מדבר בעד עצמו

גם לכך ניתנו בעדויות מספר נימוקים, אך אלו לא הוכחו בראיות:

הגם שכלל התובעים התייחסו לרכישת הדירות "עבור הילדים", הרי שלא הגדירו אותה כ"נאמנות" לפי חוק הנאמנות אותו זמן - "את הכותרת נאמנות לא שמנו מלכתחילה" [עמ' 19 לפרוטוקול, הבן בחקירתו הנגדית], "לא ידעתי על המוסד של נאמנות כמוסד" [עמ' 25 לפרוטוקול, האב בחקירתו הראשית], "לא ידעתי שיש את המושג הזה... אני דיברתי עם מספר עורכי דין שגם הם לא יודעים שיש מושג כזה נאמנות" [עמ' 31 לפרוטוקול, האב בחקירתו הנגדית]

השני, מחמת היות כלל הצדדים לחוזה הנאמנות הנטען בני משפחה קרובה - "לא חלף במוחי שאני צריך לעשות הסכמי ניהול או נאמנות עם הילדים שלי" [עמ' 25 לפרוטוקול, האב בחקירתו הראשית], "ביני לבין הילדים שלי יש נאמנות והבנה ויושר" [עמ' 32 לפרוטוקול, האם בחקירתה הראשית]

והשלישי, "מצוק העתים שגוללתי פה את כל הקטלוג והצרות שהיו לנו בחיים, זה לא היה בעדיפות ראשונה" [עמ' 24 לפרוטוקול, האב בחקירתו הראשית].

בכך ביקשו התובעים לתת הסבר למסמכים מזמן אמת, היכולים להוות אינדיקציות לבעלות ההורים (בלבד) בשתי הדירות, ולהסביר מדוע לא נערך הסכם נאמנות או מדוע לא דווחה הנאמנות לשלטונות המס.

סיכומם של דברים אלה כי ה"אינדיקציות" ביחס לבעלות בדירות - גם מאוחר למועד רכישתן - מצביעות על ההורים, בלבד. קשה לקבל את נימוקי התובעים לאי-שינוי רישום הבעלות ואי-דיווח על הנאמנות הנטענת בתקופה זו - חלקם לאור היכרותו של האב עם תחום הנדל"ן.

נוכח היות מוסד הנאמנות מוסד ותיק בשיטתנו המשפטית מתקשה בית המשפט לקבל את הטענה כי מוסד הנאמנות לא היה מוכר לאב במיוחד בהיותו איש עסקים.

אך יתירה מכך, לשיטתו של בית המשפט, ואף אם נקבל במלואם את אותם נימוקים - עובדה היא כי באף ראיה אין כדי לתמוך בגרסה בדבר נאמנות משתמעת, משאיש מהתובעים לא טען לקיומה של הנאמנות - לרבות בהליכים משפטיים אחרים שנוהלו בקשר לאותן דירות, בהליכים הקשורים לחוב האב לרשות המסים ובדיווחים לרשויות המס. כל זאת, אף מבלי להידרש לקביעה כי אי-טענה כאמור - ביחס לחלק מהמקרים שנדונו בערכאות אחרות - מהווה מעשה בית דין.

 

עסקת הנאמנות לכאורה לא דווחה כלל

לכל האמור יש להוסיף כי לפי סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) תשכ"ג-1963, יש לדווח על רכישה בנאמנות, דבר שאין חולק שלא נעשה.

יתר על-כן, התובעים מנסים לתלות יהבם על עורכי הדין שביצעו את הנדרש לרכישת הזכויות כמי שאינם מבינים בנאמנות ובקשור לכך, אולם - תהא הסיבה אשר תהא - נמנעו מלהעידם, לרבות מול הנטען דלעיל, והדברים אומרים דרשני.

רישיון בלתי-הדיר של הילדים ביחס לדירות

דין טענה זו להידחות משלושה טעמים:

ראשית, דומה כי טענה זו נזנחה לחלוטין ע"י התובעים - שלא הוסיפו בעניינה לא בחקירותיהם הראשיות ולא בראיותיהם. גם בשלב הסיכומים לא אוזכרה הטענה, אלא בסיכומי התשובה בלבד.

שנית, כאמור לעיל משהטענה נטענה על דרך הקיצור, בעלמא ובלא כל אסמכתא - ברי כי נטל השכנוע בעניינה כלל לא הורם ע"י התובעים.

ושלישית, כי דומה שמקומה של טענה כגון זו במערכת היחסים בין הילדים לבין ההורים - ולא בין התובעים כולם לבין רשות המסים. מסקנה זו עולה הן מהמצוטט בכתב התביעה עצמו והן מע"א 7139/99 אלוני נ' ארד השתק כמו זה שבעניינו מונע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין...".

".....רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין הנישואים", הוא (והתביעה כאן אינה בגין השגת גבול) - קל וחומר שהנתבעת – היא רשות המיסים -אינה טוענת טענה כגון זו.

 

לסיכום

סיכומם של דברים, כי יש לדחות את כל אשר נטען בכל הקשור לנאמנות, כאשר נדרש בית המשפט לדיון בעניין למוסד הנאמנות הנטען, למרות שבנסיבות של המקרה דנן לא מדובר לכאורה מלכתחילה בנאמנות.

כמו כן, יש לדחות את טענתם החלופית של התובעים לרישיון בלתי הדיר ביחס לאותן דירות.

לאור האמור לעיל אין מניעה כי רשות המיסים תיפרע מהאב את חובו כלפיה ממימוש הדירות ו/או מי מהן.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+