זכותה של אשה למזונות מבעלה יכולה לנבוע משני מקורות:
לגבי אשה יהודיה הנשואה ליהודי - הזכות נובעת מדין תורה, הוא הדין החל על יהודים אזרחי ותושבי ישראל.
סעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות התשי"ט –1969 קובע כי: "אדם חב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". הדין החל על יהודים תושבי ישראל הוא דין תורה.

גם חובת המזונות של מוסלמית, דרוזים או בני עדה דתית אחרת (חלק מהזרמים הנוצריים) נקבעת לפי דינם האישי.
זכותה של אשה שאינה יהודיה או יהודיה הנשואה בנישואי תערובת לבן דת אחרת או לחסר דת נובעת מסעיף 2 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה כדלקמן: "אדם שאינו יהודי או מוסלמי או דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן-זוגו, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
משמע נושא המזונות מוסדר בין אם לפי הדין האישי ובין לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)

על פי ההלכה לאשה שהתגרשה מבעלה אין כל זכות למזונות הנובעת מן הדין. אם קיים הסכם המזכה אשה במזונות הריהו גובר על הדין אולם ההלכה אינה מזכה גרושה במזונות מבעלה לשעבר. שאלת האשם אינה רלוונטית, בין אם הגירושין נבעו מן הבעל ובין אם הגירושין הינם בעטיה של האשה – אין אשה שהתגרשה מבעלה זכאית למזונות ואין כל חשיבות לסיבת הגירושין ולנסיבותיהם.

חיוב כזה מצריך התייחסות מפורשת ולא משתמעת מהנסיבות. על כן אשה שהתגרשה מבעלה אינה זכאית עוד למזונות אלא אם הסכם הגירושין מקנה לה בצורה מפורשת זכות כזאת. הדין האישי אינו מקנה לגרושה מזונות מבעלה לשעבר אולם בהסכם גירושין וממון ניתן לקבוע התחייבות כזאת לתקופה מסויימת או לכל החיים.

בהעדר התחייבות מפורשת של בעל לזון את גרושתו הוא פטור ממזונותיה גם אם אין לה מקור פרנסה והכנסה וגם אם איננה עובדת.

על פי פסיקת בתי המשפט אין דמיון בין מזונות לאחר פירוד לבין מזונות לאחר גירושין. פירוד כשלעצמו אינו פוטר בעל מתשלום מזונות לאשתו ועל כן בהעדר אמירה מפורשת בהסכם כי המזונות ימשיכו להשתלם גם לאחר הגירושין – אין לייחס כוונה כזאת לצדדים. חיוב כזה מצריך התייחסות מפורשת ולא משתמעת מהנסיבות. על כן כאשר בני זוג התגרשו - מופטר הבעל לשעבר מחובת המזונות לגרושתו גם אם אינה עובדת וגם אם אין לה מקורות פרנסה כלשהם.