צרו קשר
ּ

מהו הדין כאשר מוגשת צוואה לא מקורית?

צוואות וירושות

כיצד יתייחס בית המשפט לעותק של צוואה כשאין בנמצא צוואה מקורית

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

עניינו של פסק דין שניתן על ידי כב' השופטת גליק בת"ע (ת"א) 8383-03-13, הוא הכרעה בתביעת התובעים להתיר הוכחתה של צוואה ע"י העתק, על פי הוראות סעיף 68 (ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965.

במהלך קדם המשפט בתיקי העיזבון הודיעה ב"כ הנתבעים כי היא לא ראתה את הצוואה המקורית, ואולם גם ברשות ב"כ התובעים לא מצויה הצוואה המקורית וגם אין היא מצויה אצל רשם הירושות.

לפיכך התבקש בית המשפט להתיר הוכחת צוואה באמצעות העתק והנתבעים התנגדו לבקשה זו.

הוראת סעיף 68 (ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 קובעת כדלקמן: "צוואה, למעט צוואה בעל פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר".

הפסיקה קבעה בעניין הוראות אלה, כי: "… דרך המלך להוכחת קיומה של צוואה היא בדרך של הגשת הצוואה המקורית. יחד עם זאת, בהתקיים נסיבות מיוחדות, התיר המחוקק את הוכחת קיומה של צוואה בדרך אחרת…… הסעיף הנ"ל קובע איפוא שניתן להוכיח קיומה של צוואה בהגשת העתק, "או באופן אחר", מקום בו אותה צוואה הושמדה בדרך שאינה מבטלת אותה, או שאי אפשר להגיש אותה מסיבה אחרת".

בדיני צוואות וירושות חל "כלל הראייה הטובה ביותר", לא רק ביחס להוכחת תוכנה של הצוואה, אלא גם ביחס להוכחת עצם קיומה של הצוואה.

משום כך, בכדי לקבל היתר מבית המשפט להציג ראיות משניות לשם הוכחת קיומה של צוואה, יש קודם כל להראות, כי מדובר בהיעדר יכולת להגיש את הצוואה עצמה, וכי נעשה מאמץ סביר לאתר את הצוואה המקורית, ואף על פי כן הצוואה לא נמצאה (ע"א 178/63 בן טובים נ' דוייק פ"ד כ(1) 113, ע"א 551/83 קלפנר נ' בניאל).

יודגש, כי על המבקש להוכיח את קיומה של צוואה, להוכיח גם את צורתה המדויקת, תוכנה והוראותיה הענייניות ברמה גבוהה של פירוט (ת"ע (ת"א) 16220/00 חורי נ' אשכנזי, ע"א 483/80 רוזפלד נ' קלפנר פ"ד ל"ז(3) 552, ע"א 4182 רענני נ' רענני פ"ד מ"ו(4) 348, בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני).

הפסיקה הוסיפה ודנה גם בעניין הנטל הרובץ על מי שמבקש לקיים צוואה על יסוד העתק ממנה, שכן המחוקק ומחוקק המשנה בעקבותיו, ייחסו חשיבות רבה להוכחת הצוואה ע"י הגשת המסמך המקורי דווקא.

ברוח זאת נקבע בפסק הדין שלעיל כי לגבי הוכחתה של הצוואה, אין הולכים על פי דיני הראיות הרגילים, המבחינים בין הוכחת תוכנו של מסמך לבין הוכחת עצם קיומו, אלא הכלל הוא, כי תמיד יוגש מקור הצוואה, ורק אם הוכיח המבקש, כי המקור נשמד בנסיבות המתוארות בסעיף 68(ב) לחוק או כי אי אפשר להגישו-רשאי בית המשפט להתיר הגשת העתק או הוכחת הצוואה בדרך אחרת.

מבדיקת התשתית הראייתית, עולה המסקנה, שאין בידי בית המשפט לקבל את טענת התובע, כי מקור הצוואה הוגש לרשם לענייני ירושה.

הרשם לענייני ירושה העביר את התיק לבית המשפט (מספר תיק הרשם 164176), וציין במכתב הלוואי בתאריך 30.10.12 כדלקמן: "לבקשה צורף צילום הצוואה, מתאריך 21.05.03 לא צורף מקור הצוואה, לטענת המבקשים, לא הצליחו למצוא את מקור הצוואה, העתק הצוואה שצורף לא אומת כ"העתק מתאים למקור".

ברים אלה מדברים בעד עצמם, וסותרים את טענת התובעים, שלכאורה ביום 10.10.12 צירפו את הצוואה המקורית מ-2003 לתיק הרשם.

בתיק הרשם נמצאה מופקדת צוואת המנוחה מ-1997, דהיינו, צוואה קודמת, ובמכתבו המעביר את התיק לבית המשפט, הרשם ציין עובדה זו.

אומנם בא כוח התובעים, שיגר מכתב אל הרשם לענייני ירושה, ואכן מכתב זה נושא חותמת "נתקבל" של הרשם לענייני ירושה, אולם, אין חותמת של הרשם, על העתק ו/או צילום של הצוואה, ואין כל מסמך רשמי של הרשם לענייני ירושה המאשר קבלת הצוואה המקורית.

כי תקנה 8 לתקנות הירושה תשנ"ח-1998, מחייבת, כי דבר מסירה של צוואה יירשם במרשם הארצי וכי המסמך האמור יישמר בדרך שנשמרות צוואות מופקדות.

התובע טען בחקירתו הנגדית, כי בעת שמסר את הצוואה המקורית למשרדי הרשם לענייני ירושה ניתנה לו חותמת "נתקבל" אך מחקירתו הנגדית לא השתכנע בית המשפט כי כך היה.

המסקנה, העולה מן המקובץ היא כי לרשם לענייני ירושה לא הוגשה הצוואה המקורית, ולא בכדי כתב הרשם לענייני ירושה, כי לא נמצא בתיק הצוואה המקורית וכי צולם רק צילום הצוואה.

למעשה אם לא הייתה צוואה מקורית בפני הרשם לענייני ירושה לכאורה, ניתן היה לסיים את התיק, אלא שהתובע טען, כי הוא ראה בתיק בית המשפט את הצוואה המקורית וזו נעלמה מן התיק, אך בית המשפט דוחה מכל וכל טענה זו.

במזכירות בית המשפט לענייני משפחה קיים נוהל חמור של האפשרות לעיין בתיקים בהם מצויים מסמכים רגישים, אין הדבר אפשרי, שכל דיכפין יקבל תיק לידיו, התובע אף לא הוכיח, כי אכן נרשם במזכירות בית המשפט כמי שקיבל התיק לידיו, וכאשר נחקר על כך ענה, כי הפקיד את תעודת הזהות שלו בפני הפקיד.

התובע הגיש אומנם תלונה במשטרה על חשד בדבר גניבתה כביכול של הצוואה המקורית מתיק בית המשפט, ואולם התיק נסגר מחוסר עניין לציבור, ואם כך, מדוע לא הוגש ערר על אי החקירה? העלמת צוואה מתוך בית המשפט, אם כך היו פני הדברים, הוא עניין חמור מאוד, אם אכן התרחש כדבר הזה.

התובע טען, כי ראה סימנים כאילו הצוואה "נתלשה" מהתיק אך הציג מספר גרסאות סותרות בנדון ובית המשפט מצא לנכון לדחות טענה זו מכל וכל.

הנה, כי כן לא רק שיש סתירה בין דברי התובע לעדת התביעה, מזכירת בא כוחו, לעניין אופי הצוואה ועניין "תלישתה" (שהרי אם היא מנוילנת ואינה נייר, כיצד יכולה הייתה להיתלש?) הדברים נראים להיות בלתי אמינים בעיני בית המשפט.

המסקנה העולה מן האמור – לא הייתה בתיק בית המשפט צוואה מקורית כלל ועיקר.

מלבד הקביעה כי הצוואה המקורית, לא הייתה אצל הרשם לענייני ירושה, ושלא הייתה בבית המשפט לענייני משפחה, לא נותן בית המשפט אמון בגרסת התובעים, עקב סתירות ופריכות בגרסתם, ומספר הגרסאות הסותרות שניתנו ע"י התובעים.

יתר על כן:

התובעים לא פנו לחפש את הצוואה בכל מקום נחוץ.

התובעים לא הזמינו עדים ממשרד עורך הדין אשר ערך את הצוואה.

התובע אף נחקר בנקודה זו ותשובתו הייתה בלתי מספקת. לטענתו שוחח עם בתו של עוה"ד אך אין בסיס לטענת התובעים בסיכומיהם, כי פנו לאשת עו"ד כדי לחפש את הצוואה, לא בתצהירי העדות הראשית ולא בחקירת התובעים.

התובעים לא תיארו בתצהירים, כי פנו למכרים של המנוחה שמא הפקידה בידיהם את צוואתה המקורית.

התובעים סברו שמרגע שהניחו את הצוואה המקורית בפני הרשם לענייני ירושה, כפי שטענו שהניחו את הצוואה המקורית בפני בית המשפט, אין הם זקוקים יותר להוכיח את טענת השקידה הסבירה בחיפוש אחרי הצוואה המקורית, ואולם כאמור טענה זו נשמטה – שכן בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל את הטענה לפיה הצוואה המקורית הייתה ונגנבה מתוך תיק בית המשפט, לפיכך שומה היה עליהם להוכיח את חיפושיהם.

בהעדר הוכחה פוזיטיבית שאכן היה בכלל עותק מקורי של הצוואה, ובהעדר הוכחה, כי היה "אובדן" של עותק הצוואה המקורית, ובהעדר הוכחה שהתובעים עשו מאמצים סבירים לחפש את העותק המקורי של הצוואה, נראה, כי אין מקום לדון בשאלה של קבילות ראייתה המשנה והוכחת הצוואה ע"י העתקה הצילומי, ודין התביעה להידחות.

לסיכום פסק הדין, התובעים לא הרימו את הנטל הראייתי המוטל עליהם להוכיח את הצוואה הנטענת באמצעות ראייה משנית, שהיא עותק צילומי של הצוואה, והם גם לא הוכיחו, כי היה מקור לצוואה, ואף לא הוכיחו כי המקור הושמד "בדרך שאין בה כדי לבטל את הצוואה" כמשמעות סעיף 68 לחוק הירושה תשכ"ה-1965.

התובעים גם לא הוכיחו בצורה "ברורה ומדויקת" את תוכנה של הצוואה הנטענת ולפיכך נדחתה הבקשה להוכיח את הצוואה שלא באמצעות הגשת המקור.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ