צרו קשר
ּ

טענות סותרות השתק ומניעות, כיצד משפיעים על התוצאה?

טענות סותרות השתק ומניעות, כיצד משפיעים על התוצאה?

הצדדים התגרשו והבעל ויתר על חלקו בבית המשותף ולאחר מכן התחרט – ותבע

בני זוג שלהם שלושה ילדים, התגרשו זה מזו, חתמו על הסכם ממון ובית המשפט אישר את ההסכם. בני הזוג חזרו זה לזרועו זו לאחר שהתגרשו ואף הביאו ילד נוסף וחיו יחדיו 16 שנים נוספות. לאחר שהצדדים הסתכסכו, עתר הבעל לפתחו של בית המשפט להכריז על בטלות הסכם הגירושין והממון. ברוב המקרים, בית המשפט יסרב לכך אך ישנם מקרים חריגים –כגון המקרה שאתאר להלן – בהם גישתו של הבעל תעלה יפה והוא יזכה בביטול הסכם הממון שאושר כדין.

מצד אחד, טען הבעל בהליך פשיטת רגל שניהל בבית המשפט המחוזי כי אין לו כל רכוש, אך בניגוד לכך טען במסגרת ההליך המשפטי מול גרושתו כי הוא בעלים של מחצית מן הדירה הרשמה על שמה.

מהי הגישה המקובלת להתייחס למקרה מסוג זה בו הסכם אושר, מעולם לא בוטל, אך בפועל בני הזוג התנהגו אחרת מן הכתוב בו?

התשובה לכך צריכה להתייחס לשני היבטים:

  • השתק ומניעות
  • מהי הגישה הנוהגת באשר להסכם למראית עין

השתק ומניעות

מדיניות משפטית נכונה וראויה מחייבת כי אדם לא יוכל לטעון דבר והיפוכו וזו בדיוק כוונת הכלל של "השתק שיפוטי". כפי שנקבע בע"א 513/89 אינטרלנגו נ' גיא סוכנויות פ"ד מח (4) 133: "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר… ולטעון טענה הפוכה." וכך גם נקבע ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים ע"א 8458/03 החברה הכלכלית נ' מדינת ישראל ותמ"ש 5052/00 א.נ. נ' א.ר.נ.

הסכם למראית עין – ההיבט המשפטי

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע כי: "חוזה שנכרת למראית עין – בטל".

האישה טענה כי גם אם קביעת בית משפט קמא היא כי מטרת הצדדים הייתה הברחת רכוש מנושים של הבעל (קביעה שאין האישה מסכימה עמה) עדיין ההסכם אינו בהכרח הסכם למראית עין. אף אם מטרת ההסכם הייתה להערים על נושים, אין הדבר הופך אותם באופן אוטומטי להסכמים למראית עין.

כפי שנקבע ברע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2), 41 בעמ' 42: "נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה את זכויותיו בנכסים, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל… או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין.

בתמ"ש 13461/96 אלטשולר נ' אלטשולר, קבע כב' השופט גייפמן כי: "הסכם המבריח מנושים אינו בהכרח הסכם למראית עין בדיני משפחה תקנת הציבור מחייבת לעקור מן השורש תופעה פסולה של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט… כדי להבריח רכוש מנושים… אין צורך אמנם בהוכחה מעל לכל ספק סביר, אולם תידרש מידת הוכחה גדולה יותר ודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל".

מקרה דומה נדון בפני כב' השופט ג'יוסי בתמ"ש (נצרת) 5052/00 א.נ. נ' א.ר.נ. שקבע כי: סבורני שבמקרה כזה יש בטעמי סף של מניעות, השתק, התנהגות הנגועה בחוסר ניקיון כפיים המתווספים לשיקולי מדיניות משפטית, כדי להביא לדחיית תביעה לפסק דין הצהרתי…בית המשפט הנדרש לאשר הסכם בין בני זוג, חוקר ודורש הבהרות והצהרות מבני הזוג כדי לוודא את כנות ההסכם, אמיתותו ורצונם הכן והחופשי של בני הזוג לקיימו, ווידא כי אין מדובר בהסכם פיקטיבי… הושטת סעד לתובע שלפנינו יש בה משום עידוד עריכת הסכמים פיקטיביים ושימוש לרעה בהליכי משפט על מנת להכשיל נושים. יתר על כן, קבלת התביעה הופכת את בית המשפט לשותף מלא הכשלת נושים, לשותף למעשה עוולה ולכלי שרת בידי מתדיינים דוגמת התובע. ודוק: זעקת התובע דנן כמותה כזעקת הקוזאק הנגזל, וטוב שידע התובע, ושידע ציבור המתדיינים בכלל, כי בית המשפט לא ישעה לזעקה זו ולא ישמש לה יד מסייעת"

בהקשר זה, נכון גם להביא גם מדברי כב' השופט סילמן בתמ"ש 1681-10-10 פלוני נ' אלמונית שקבע כי: לא יעלה על הדעת כי בעל דין ינהג בבית המשפט כ"מתג" אשר לרצונו ייתן תוקף להסכם, ולרצונו יבטלו. לא יעלה על הדעת כי בעל דין יעשה שימוש בבית המשפט לנוחותו, על מנת לפגוע בזכויות צד ג'… אכן גם שיקולי מדיניות משפטית ושיפוטית מצדיקים הקמת גדר מניעות בפני תביעות כגון דא.

גם בתמ"ש (ת"א) 49121/01, שבו קבע כב' השופט שטרק כי: אם תתקבל טענת הבעל, מחייב את בית המשפט להיות שותף לא פעם אלא פעמים רבות למעשה לא מוסרי: פעם אחת באישור ההסכם ופעם אחת בביטולו. על כל בני זוג להבין שיש כללים של כבוד למערכת השיפוטית.

בע"א 3725/08 חזן נ' חזן, נקבע כי: מה טיבו של חוזה למראית עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים עסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין"…הנטל להוכיח כי נכרת חוזה למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו.

בית המשפט הוסיף וקבע שם כי: אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיב מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כוזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר ניקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב, מחייב ראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענת מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת.

כל המפורט לעיל ומעבר לכך נטען על ידי האישה, ואולם בית המשפט צידד בבעל לאורך כל הדרך והאישה אשר חתמה על הסכם גירושין, והסתמכה על כך, מצאה עצמה מתמודדת עם עובדת ביטולו והצורך לשלם לבעל את מחצית שוויה של הדירה.

התוצאה לא הייתה כפי המקווה

למרות כל המפורט לעיל, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ההסכם בוטל בדרך של התנהגות מכוח העובדה שהצדדים חיו יחדיו 16 שנים והביאו ילד נוסף לעולם.

טענות האישה היו כי:

  • הבעל דיווח על מידע שקרי ומטעה בהליך הפש"ר שבו נקט בו טען שאין לו כל רכוש, ובית משפט לענייני משפחה, התייחס לניסיון לרמות את הנושים ואת בית המשפט – ניסיון שגם צלח – בביטול ובקלות ראש, ולא שקל אף לבחון האם יש "לחלק את האשם" בין האישה למשיב.

בית המשפט נתן למשיב את מלוא מבוקשתו – ביטול הסכם הממון והגירושין – גם אם גרסתו אמינה – אין ליתן לו את מלוא הסעד אותו הוא מבקש, אלא שייתכן ויש ליתן לו סעד חלקי בלבד.

חרף זאת, עולה ביקורת ביהמ"ש דווקא כלפי האישה, כאילו היא זו – ולא הבעל -שניצלה את המערכת, כאילו היא זו ששיקרה פעם אחר פעם, כאילו היא זו שהציגה גרסאות עובדתיות חלופיות ועוד.

הבעל עשה ככל העולה על נפשו, התנהל והתנהג כאילו הכל מותר, הפעיל, ניווט וניתב את כל הערכאות השונות ומערכות המשפט בהתאם לצרכיו והדבר צלח לו במלואו ואין הוא משלם ולו מעט מן המחיר שהיה צריך לשלם על שקריו ועל התנהגות המניפולטיבית ותמרון המערכת המשפטית לצרכיו שלו, לא כל שכן על הרשעתו באיומים במסגרת הליך פלילי שננקט נגדו.

כל הטיעונים הללו לא הועילו לאישה ובית המשפט נתן משקל משמעותי לעובדה כי הצדדים התגוררו יחדיו זמן רב ואף הביאו עוד ילד לאוויר העולם מעבר לשלושה הראשונים וכי חיו יחדיו.

הערעורים לערכאות גבוהות לא הועילו

בית המשפט המחוזי לא שינה את התוצאה ואף פניה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור לא הועילה ונדחתה. בית המשפט העליון לא נתן רשות ערעור וקבע כי אין זה מהמקרים המצדיקים רשות ערעור בגלגול שלישי וכי אין כאן שאלה עקרונית המצדיקה התערבות פעם נוספת.

צפוי היה כי בית המשפט לענייני משפחה לא יבטל את הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים, מה גם שהצדדים התגרשו בפועל, ואולם לעיתים חורג בית המשפט מן הכללים המקובלים ומבסס את מסקנותיו על אדנים עובדתיים, ואזי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים ובמסקנות.

פסק הדין בבית המשפט העליון בעניינם של הצדדים ניתן לאחרונה בבע"מ 6942/17.

סוגיה דומה בעובדותיה ובהיבטים המשפטיים נדונה גם בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת

סוגיה דומה נדונה גם בבית משפט לענייני משפחה בקרית גת בתמ"ש 51758-11-12 כאשר המאפיינים העובדתיים דומים. גם במקרה זה התגרשו הצדדים, וגם במקרה זה הביאו הם לעולם שתי בנות לאחר הגירושין, וגם במקרה זה מטרת בני הזוג הייתה הברחת רכוש מנושים.

במפתיע בית המשפט צידד בגבר ולא באישה, וקבע כי הם היו ידועים בציבור משך תקופה ארוכה. גם כאן בית המשפט לא נתן משקל לעובדה שנעשה ניסיון להבריח רכוש מנושים. בית המשפט ראה בצדדים ידועים בציבור שהתנהלו כלכלית במשותף ועל כן זיכה את הבעל במחצית מהזכויות בבית וזאת על אף שבהסכם הגירושין הוא העביר את זכויותיו לאישה אגב גירושין.

בית המשפט קובע כי שוכנע שמערכת היחסים בין הצדדים מאז התגרשו זה מזה ועד פרידתם בחודש יוני 2012 הייתה של בני זוג ידועים בציבור, וכי התנהלו כיחידה כלכלית אחת.

נקבע כי מניתוח הראיות והנסיבות באשר הובאו התשובה של בית המשפט הינה חיובית ומכאן שהדרך לשיתוף ברכוש הינה קצרה.

ראשית, אין חולק, כי מימון הרכישה של המגרש עליו הוא נבנה ובניית הבית נעשו ממקורות משותפים של הצדדים. אמנם על פי הסכם הגירושין בין הצדדים הועברו זכויות התובע בבית לנתבעת בלא תמורה.

עם זאת, בהתנהגותם בתכוף לאחר החתימה על הסכם הגירושין ומשך 16 השנים שלאחריה, ביטלו למעשה את הוראות ההסכם בכל הנוגע לזכויות בבית, ויתירה מכך – התנהגותם מלמדת כאלף עדים על התייחסותם לבית כנכס משותף:

ראשית, בהתגייסותם להגנה עליו מפני נושי התובע, תוך נקיטת כל צעד אפשרי;

שנית, במגוריהם המשותפים בבית ובנשיאה המשותפת בכל הוצאותיו;

שלישית, בנשיאה המשותפת בהחזריה של הלוואת המשכנתא שרבצה עליו משך 16 שנים (!)

בית המשפט עורך הבחנה כמקובל בין נכסים משפחתיים המשמשים בחיי היום יום כגון דירת מגורים משותפת למשפחה לבין נכסים אחרים

בכל הנוגע לנטלי ההוכחה, יצרה הפסיקה הבחנה בין נכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום שלהם ובין נכסים אחרים. משהמחלוקת בענייננו נסובה סביב בית המגורים הינו כגולת הכותרת של השיתוף הרכושי בין בני זוג, ואשר שימש את הצדדים למגוריהם על פני תקופה ארוכה בת 16 שנים מאז התגרשו זה מזו, (ולאורך שנות נישואיהם), הרי שבהעדר ראיות לסתור כוונת השיתוף, קמה חזקת השיתוף בנוגע לבית ולא נדרשת ראיה נוספת להוכחתה.

לעתים, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האם ניתן לייחס לבני זוג כוונת שיתוף ספציפי מכוח החיים המשותפים לאחר רכישת בית המגורים בידי מי מהם במובן זה שעם השנים הפך הוא מרכוש פרטי לרכוש משותף.

התשובה לשאלה זו נגזרת פעמים רבות מאורך חיי הנישואין ומשך השימוש המשותף בנכס. ככל שבני זוג נשואים זמן רב יותר, כך יותר רכוש פרטי הופך למשותף.

הסכם הגירושין לא הועיל לאישה

הנתבעת משליכה יהבה על הטענה כי במסגרת הסכם הגירושין הועברו לידיה במתנה זכויות התובע בבית, ומשכך אין בסיס לדרישתו לקבלן חזרה לידיו אך בית המשפט דוחה גישה זו.

לדבריו, שיש לצטט במדוייק:

יש להביט אל עבר הסיטואציה שלפנינו דרך הפריזמה של דיני החוזים והיושר ולא של דיני המתנה. גם אם נניח, כי לאחר הגירושין היה הבית בבחינת נכס פרטי של הנתבעת (בכפוף לזכויות הבנק הממשכן), הרי שבנסיבות הקונקרטיות שלפנינו: חייהם המשותפים של הצדדים לאחר הגירושין, מהם ניתן ללמוד על המערכת ההסכמית ששררה ביניהם, השימוש היומיומי והרצוף בבית כבית המשפחה, ההשקעה הכספית המשותפת בהגדלת חלקם ההוני בו בדרך של נשיאה בהחזרי המשכנתא שרבצו עליו מדי חודש בחודשו על פני 16 שנים – תקופה שהיא ארוכה פי ארבעה מתקופת הנישואין של הצדדים – כל אלה הופכים אותו לרכוש משותף של הצדדים.

מסקנה זו מתבקשת גם מעיקרון תום הלב החולש על יחסי הצדדים ומחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – ביניהם ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון.

סיכום

אם בעבר הניסיון להבריח רכוש מנושים היה זוכה לקיתונות של ביקורת מצד בית המשפט, אשר היה דוחה כל תביעה לביטול הסכם גירושין בו הועבר רכוש על שם אחד מבני הזוג אגב גירושין, הרי שכיום ניתן להבחין בפסקי דין הקובעים כי חיי נישואין ארוכים, הבאת ילדים וכיוצ"ב התנהלות משפחתית, יביאו למסקנה הפוכה, ובית המשפט יכיר בזכויות בן הזוג האחר, על אף שויתר קודם לכן בהסכם גירושין על זכויותיו.

ככל הנראה, אלו הם סימנים ראשוניים לשינוי המגמה.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ