צרו קשר
ּ

התערבות בג"צ בפסקי דין של בתי הדין הרבניים

התערבות בג"צ בפסקי דין של בתי הדין הרבניים

במקרים מיוחדים וחריגים

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

רק בחלק קטן מאד של המקרים יתערב בית הדין הגבוה לצדק וישנה את ההחלטה/פסק הדין:

בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק נקבע כיבג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני האזורי וגם לא על החלטות בית הדין הרבני הגדול, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה"למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר".

בבג"צ 5042/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול עתרה אישה, אם לששה ילדים, לביטול החלטתו שלבית הדין הרבני האזורי בירושלים (כבוד הדיינים י' יפרח, מ' י' מאזוז וי' גולדברג) בה נקבע כי סכוםמזונות האישה ו- מזונות הילדים שישלם הבעל יעמוד על 15,000 ש"ח בחודש וכן מדוע לא תתבטל החלטתבית הדין הרבני הגדול (כבוד הדיינים ש' מ' עמאר, צ' בוארון וא' איגרא) לדחות את ערעור האישה על החלטה זו.

האישה, אזרחית ארצות הברית, נישאה לבעלה בשנת 1998 ושנה לאחר מכן עלו השניים לישראל ונולדו להם שישה ילדים. עקב משבר שארע בנישואין, ומאחר ועמדו בפני גירושין – כרתו האישה והבעל, ביום 14.3.2010 הסכם שכותרתו "הסכם בדבר ניסיון האחרון המשך חיים משותפים" בו צוין כי תכליתו הוא להוביל לפעולה כנה ומשותפת של שני בני הזוג לשיקום חיי הנישואין ביניהם ובמקביל להסדיר את אופן סיום הקשר הזוגי, במקרה שהניסיון האחרון למנוע את הגירושין – לא יצלח.

לבקשת הצדדים, נתןבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופטת נ' מימון) תוקף של פסק דין להסכם הממון. שתי תניות בהסכם עומדות במוקד המחלוקת בין הצדדים. סעיף 7 להסכם מפרט את ההליך לסיום הנישואין במקרה שמי מהצדדים יפנה לבית הדין הרבני בבקשה לסידור גט, ובתת-הסעיף 7.5 הוסכם כי במקרה כזה ישלם הבעל אתמזונות האישה והילדים בסך של 25,000 ש"ח לחודש.

סעיף 8 להסכם קובע כי "על אף האמור לעיל כל חילוקי הדעות בין הצדדים בקשר להסכם זה" יובאו להכרעתו של בורר מוסכם ששמו צוין בהסכם ובסעיף 8.7 נקבע כי אם מסיבה כלשהי ייבצר מהבורר לדון "תהיה הסמכות הייחודית והבלעדית לדון בעניין דמי המזונות לאישה ולילדים לבית הדין הרבני בירושלים ".

הבעל הגיש לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין, בהדגישו כי על פי ההסכם – הסמכות הייחודית לדון במזונות בידי בית הדין האזורי. לגופו של עניין טען הבעל כי האישה הוציאה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ וכי כיוון שעבודתו היא בחוץ לארץ הוא אינו יכול לשלם אתמזונות האישה ומזונות הילדים שנקבעו בהסכם. לפיכך ביקש מבית הדין האזורי לפסוק מהו גובההמזונות.

בית הדין האזורי החליט כי קנויה לו סמכות בעניין המזונות ומשמורת הילדים והורה כי בשלב זה יחויב הבעל בתשלום סך של 15,000 ש"ח בחודש – 12,000 ש"ח בחודש כמזונות הילדים ו-3,000 ש"ח נוספים עבור שכירות הדירה.

האישה ערערה על החלטת בית הדין האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו מיום 20.2.2013 הדוחה את הערעור ציין בית הדין הרבני הגדול כי שני הצדדים הביעו רצון משותף בגירושין ולכן אין ספק בדבר כנותתביעת הגירושין.

כמו כן קבע בית הדין הגדול, כי הצדדים הסכימו לקבל עליהם את סמכות בית הדין בענייני המזונות והמשמורת ועל כן, כריכת עניינים אלה בתביעת הגירושין כנה אף היא. לבסוף דחה בית הדין הגדול את טענת האישה כי החלטת בית הדין האזורי בעניין הפחתת המזונות ניתנה בלא שהתבקשה על-ידי הבעל, בהסתמכו לעניין זה על פרוטוקול הדיון.

האישה טוענת כי החלטות בית הדין האזורי והגדול בטלות מעיקרן שכן הן מנוגדות להוראות פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אשר נתן תוקף להסכם בין הצדדים, לפיו ישלם הבעל מזונות בסך 25,000 ש"ח בחודש. על-פי העותרת, וכי מתן החלטה הסותרת פסק דין של בית משפט מהווה חריגה מסמכות בתי הדין הרבניים ולכן קיימת הצדקה להתערבותו שלבג"צ בהחלטותיהם.

עוד טוענת האישה כי לא הונחו בפני בית הדין האזורי ראיות מספיקות אשר יצדיקו הפחתה של מחצית כמעט מדמי המזונות וכי הפחתה זו אשר לא נומקה כלל, נעשתה בניגוד לחובתו של בית הדין לפעול לפי "טובת הקטין".

כמו כן טוענת האישה כי הבעל התנה את הסכמתו לגירושין בתנאים ומכאן שתביעתו לגירושין לא הייתה כנה, והיא מוסיפה וטוענת כי הבעל מחק בכתב ידו בתביעת הגירושין את החלקים הנוגעים לענייני המזונות והמשמורת מתביעת הגירושין ועל כןכריכת מזונות האישה ו-מזונות הילדים, בתביעת הגירושין אף היא אינה כנה.

בשל כך סבורה האישה כי החלטות בתי הדין לוקות בפגם דיוני העולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וגם מסיבה זו קמה לטענתה עילה להתערבותו של בית משפט זה במסקנותיהם. לבסוף מציינת האישה כי בית הדין נתן, במעמד צד אחד, החלטות נוספות המחייבות אותה לאפשר לבעל לפגוש בילדים וזאת לטענתה ללא בסיס עובדתי ובהתעלם מהמלצות גורמי הרווחה.

כל טענות האישה נדחו, וטענות הבעל בנוגע לסמכות, ולתום לב – התקבלו.

בג"צ לא יתערב במקרה בו מתבקש ערעור על החלטה שיפוטית שניתנה בשתי הערכאות הדתיות. כך במקרה הנדון בתיק זה, בית הדין הרבני, על שתי ערכאותיו, פסק בענייןכנות תביעת הגירושין וכריכתה עם ענייניהמזונות והמשמורת וכן בעניין סכום המזונות הראוי, והאישה לא הראתה עילה כלשהי אשר בגינה מן הראוי לשוב ולדון בנושאים אלה. כך נפסק גם בבג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

אשר לסמכות בתי הדין, כפי שקבעו בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, סמכות זו נובעת מהסכמת הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם בענייניהמזונות והמשמורת בפני בית הדין האזורי. העובדה שלהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה אך מחזקת את מעמדו של ההסדר המוסכם שאליו הגיעו הצדדים בהקשר זה.

נוסף על כך יש לציין כי מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי עולה כי האישה עצמה סברה אף היא כי הסמכות לדון בנושא נתונה לבית הדין והיא טענה בפניו את טענותיה לגופן, הן בעניין המשמורת הן בעניין המזונות.

_______________________

כך היה גם בבג"צ 5512/13 בו הלינה האישה על תוצאת פסק דינו שלבית הדין הרבני, ובאופן אבסורדי באה בטרוניה על כך שהוא פסק לפי הדין האזרחי ולא לפי הדין העברי…..במקרה דנן, אף לא נטען כי בית הדין סטה מהחוק או מפסיקת בית המשפט.

נהפוך הוא, העותרת מלינה על כך שבית הדין הסתייע בהוראות החוק בניגוד לדין העברי לגבי ביטול מתנה במקרה שלמורד אומורדת. ברי כי על פי דיני המתנה, העברת מחצית המגרש לבעל (שעליו נבנה בית המגורים מכספים משותפים) היא מתנה גמורה ומושלמת על פיחוק המתנה, התשכ"ח-1968, וגם התנהגות "רעה לתפארת" של הבעל אינה מאפשרת חזרה ממתנה גמורה.

במקרה זה ירשה האישה מגרש מאביה ובשנת 1987 מכרה האישה מחצית מהמגרש תמורת הסך של 36,000$, ובאותה שנה החלו בני הזוג לבנות את ביתם על מחצית המגרש שנותרה בבעלות האישה, שהעבירה בהמשך מחצית הזכויות במגרש לבעל ללא תמורה. מימון הבנייה נעשה על ידי בני הזוג באמצעות הלוואת משכנתא וכספים משותפים, בין היתר, ממכירת דירה קודמת של בני הזוג.

ביום 22.11.2005 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני האזורי, בו נקבע בדעת רוב כי על בני הזוג להתגרש, וכי הבית והמגרש יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

בית הדין מצא, בדעת רוב, כי המדובר במתנה גמורה שהועברה מהאישה לבעל בנוגע למגרש שירשה. ומובן, כי בג"צ לא צריך להידרש לדעות השונות בסוגיה זו בדין העברי, ולבחינת טענת האישה לפיה גם על פי הדין העברי אין מדובר במתנה שרירה, קיימת וחלוטה.

הטענה היחידה, לכאורה לדיון במסגרת העתירה, נוגעת לטענת העותרת כי בית הדין נתן החלטתו בהרכב שלא דן בתיק מראשיתו.

אכן, החובה החלה על בית הדין לקיים ישיבותיו בהרכב מלא בפני אותם שלושה דיינים (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין האזורי בתל אביב, פ"ד נג(2) 153. עם זאת אין מדובר בכלל נוקשה שאינו כפוף לחריגים, וברגיל, תחולת הכלל כאשר הישיבות של בית הדין עוסקות באותו עניין וכאשר ישנה רציפות בין הישיבות ובעיקר, כאשר מדובר בערכאה דיונית שהחלה שמיעת ראיות.

במקרה זה החילופין בהרכב הנובעים מפרישה לגמלאות של חלק מהדיינים. אולם מכל מקום, המדובר בהרכב של בית הדין הגדול כערכאת ערעור, הישיבות בעניינם של בני הזוג עסקו בעניינים שונים הקשורים לתיק וללא רצף בין ישיבה לישיבה, מה עוד שמדובר במספר ישיבות מצומצם יחסית שהתפרש לאורך שנים ארוכות. מכאן, שלא נפל פגם של ממש בכך שהרכב הדיינים שונה מישיבה לישיבה, ואין בכך כדי לפגוע בזכויותיה של העותרת. לפיכך גם במקרה זה נדחתה העתירה.

ונסיים בתיאור מקרה שלישי מהזמן האחרון (ספ' 2013) בו נדחתה עתירה כנגדבית הדין הרבני ונגד לשכת ההוצאה לפועל, עתירה שעניינה בבקשת האישה למתן צו אשר יורה לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שניתן נגדה במסגרת תיק הוצאה לפועל בעניין חוב כספי שנוצר לאישה ולבעל במשותף בגין חשבון בנק משותף,וצו עיכוב יציאה מהארץ שניתן בעניין שני ילדיה במסגרת תיק המתנהל בבית הדין הרבני בירושלים.

לעמדתה, לא התקיימו התנאים הקבועים בדין לעיכוב השלושה בארץ (נסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו) וכי יש לתת משקל לעובדה ששהותה בארץ בעת שניתןצו עיכוב היציאה מן הארץ הייתה ארעית (נוכח מותו של אביה), וכי מרכז חייה ושל שני הילדים הוא בפריז. כמו כן, עיכוב היציאה פוגע בזכותם החוקתית המעוגנת לחירות ויציאה מן הארץ באופן שאינו מידתי. לפיכך, לשיטתה, על בג"צ לבטל את שתי ההחלטות.

העתירה מופנית כלפי החלטות של ערכאות מוסמכות, שניתן להשיג עליהן בדרך של ערעור ולפיכך דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. לאישה עמדה זכות בדין לערעור בזכות לביהמ"ש השלום על החלטת רשם ההוצאה לפועל (סעיף 80(ב) סיפא לחוק ההוצאה לפועל),ולבית הדין הרבני הגדול על החלטתבית הדין הרבני האזורי (תקנה קל"ב לתקנות הדיון בבתי-דין הרבניים בישראל).

לא נמצא, אם כן, כי יש מקום להפעיל את סמכותו המקבילה של ביהמ"ש בשבתו כביהמ"ש הגבוה לצדק מהטעמים המנויים בעתירה. כידוע, סמכות מקבילה זו תופעל במקרים נדירים בלבד, מקום בו ישנן טעמים מיוחדים המחייבים את בירור טענות הצדדים.

על כן גם במקרה זה נדחתה האפשרות לקבלת סעד מבג"צ נוכח העובדה שהאישה עתרה לבג"צ – יכולה הייתה, ועדיין הינה יכולה לקבל את סעדיה במקום אחר.

בית המשפט העליון קבע כי לא מצא כי יש מקום להפעיל את סמכותו המקבילה של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק מהטעמים המנויים בעתירה.

במקרה הנוכחי, אין סיבה להניח שהליך ההשגה על פי דין ימשך פרק זמן חריג, או שלא ניתן יהיה להתחשב במסגרתו במצבה הכלכלי של העותרת, ככל שתוכיח היא אותו. (ראו: בג"ץ 6749/12 חייט נ' מורי ; בג"ץ 3149/12 אבן נ' שר הביטחון ; בג"ץ 1318/12 נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון.

על כן משיש כי יש בקיומו של סעד חלופי כדי להביא לדחיית העתירה, לא מצא בג"צ להוסיף ולבחון את יתר טענות הצדדים.

בחינת שלושת המקרים האחרונים מביאה למסקנה כי רק במקרים חריגים ומיוחדים יתערב בג"צ בהחלטות של בית הדין הרבני האזורי ו/או הגדול וברוב המקרים יטה שלא להתערב ויותיר את המצב על כנו.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ