צרו קשר
ּ

השקעה אישה בבית הרשום על שם הבעל אשר נרכש לפני הנישואין מזכה את האישה בפיצוי כספי אך לא בבעלות

השקעה אישה בבית הרשום על שם הבעל

אשר נרכש לפני הנישואין מזכה את האישה

בפיצוי כספי אך לא בבעלות או זכות קניינית על הבית

שני פסקי דין שניתנו בימים האחרונים (סוף אפריל 17) קובעים כי לאישה אשר נישאה לבעל, כאשר בבעלותו כבר נכס מקרקעין טרם הנישואין – אין זכויות קנייניות בדירה, על אף שנות נישואין לא מבוטלות, ילדים משותפים וחיים תקינים. האם אפשר לראות בכך מגמה או מקריות גרידא?

פסק הדין הראשון ניתן על ידי כב' השופט בן שלו מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בתמ"ש 35414-06-13 ועונה על השאלה האם האישה אשר השקיעה כספים בבית הרשום על שם הבעל ואשר נרכש טרם הנישואין זכאית לזכויות בעלות או אך ורק להחזר השקעה כספית, ואיך תחושב ההשקעה הכספית.

מחלוקת לעניין הזכויות בבית

אין חולק, כי הבית נרכש לפני שהצדדים נישאו ביום 9.5.04. הערת אזהרה בגין זכויותיו של הבעל, באותה עת זכות חכירה, נרשמה עוד ביום 11.5.04. בשלב מאוחר יותר, ביום 15.10.13 הומרה זכות החכירה ונרשמה כזכות בעלות.

הבית נרכש על ידי הבעל בתמורה לסך של 103,000 דולר ארה"ב (השער שצוין בהסכם עמד על סך 4.587 ₪ לדולר). מכאן שסכום הרכישה הנומינלי בש"ח, נכון ליום 9.5.04, עמד על סך 472,4611 ₪.

בנוסף אין מחלוקת כי שטחו המקורי של הבית היה כ- 69 מ"ר עבר שיפוץ מאסיבי והורחב לשטח של כ- 130 מ"ר.

אין גם חולק, כי הצדדים חיו יחדיו בבית בתקופת חייהם המשותפת וזאת לכל הפחות החל מיום 9.8.06 וכי כאמור האישה ממשיכה להתגורר בבית עם הקטינים עד היום.

מקורות המימון של הוצאות השיפוץ, עלותו והיקפו שנויים במחלוקת

לטענת האישה, היא זכאית למחצית מהזכויות בבית משלושה טעמים עיקריים:

האחד, מכוח התחייבות הבעל כלפיה, שכן לטענתה תנאי להסכמתה להינשא לו היה התחייבותו לרשום את מחצית הזכויות בבית על שמה.

השני, מכוח מגורי הצדדים בבית יחדיו במשך שנים כזוג נשוי.

השלישי, מכוח השתתפותה במימון שיפוצים מאסיביים שנעשו בבית לשם השבחתו.

לפיכך עותרת האישה בסיכומיה לראותה כבעלת מחצית הזכויות בבית מכח חזקת השיתוף הספציפי ולחילופין לראותה כמחזיקה בנכס כברת רשות ובהתאם לשפותה עבור ההשקעה שביצעה בהשבחת הנכס.

לטענת הבעל, על האישה לעמוד בנטל כבד להוכיח את כוונת השיתוף הספציפי בנסיבות דכאן, בהם הבית נרכש על ידו ובהן האישה לא השתתפה כל עיקר בכל התחייבות הנוגעת לרכישתו (לרבות תשלומי משכנתא).

הבעל מכחיש את הטענה לפיה נישואי הצדדים הותנו בשיתוף רכושי בדירה גם בהיעדר כל תשתית ראייתית לביסוסה (גם לא בחוזה הנישואין השרעי או בהסכם הגירושין השרעי עצמו).

הבעל מדגיש את משך הנישואין הקצר, כמו גם את משך המגורים המשותפים הקצר בבית (כארבע שנים לשיטתו). הבעל מדגיש אף כי שיפוץ הבית נעשה ממקורותיו הוא והוא אף לא ביקש מהאישה לשאת בהם.

הבעל מדגיש את גרסותיה השונות של האישה לעניין הכספים בהם נשאה לטענתה לשם שיפוץ הבית ומבקש שלא ליתן להן משקל של ממש נוכח השוני בהן.

כוונת השיתוף הספציפי

גם בהינתן משטר איזון משאבים מכח החוק, עדיין יכול בעל דין להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית).

השאלה האם התקיימה כוונה ספציפית שכזו לשיתוף בנכס מסוים היא שאלה עובדתית )בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית).

הנטייה היא להקל על בן זוג הטוען לזכויות כשמדובר בדירת המגורים של המשפחה

בכל הקשור עם דירת מגורי בני זוג, תהא הנטייה להקל על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס, הגם שאינו רשום על שמו. כך פני הדברים בדרך כלל.

אמנם לא יהא בחיי נישואין ממושכים כדי להוביל כשלעצמם למסקנה כי מדובר בנכס משותף. לשם כך יהא על הטוען לזכות להוכיח נסיבות נוספות שמהן ניתן יהא להסיק כוונת שיתוף ספציפית (רע"א 8672/00אבו רומי נ' אבו רומי).

בפסיקת בתי המשפט אף הובעה הדעה, לפיה ככל שעסקינן במגורים בדירה במשך שנים רבות, קמה חזקת שותפות בדירת המגורים אף ללא תוספת ראייתית אחרת ממנה ניתן להסיק על אודות כוונת שיתוף ספציפי (עמ"ש (ת"א) 1037/09 פלוני נ' פלונית ).

לצד זאת, הובעו דעות אחרות, לרבות בבית המשפט העליון לפיהן גם בהינתן מגורים משותפים בדירה, לא יהא בכך בלבד כדי לחייב מסקנת שיתוף רכושי גם בדירת המגורים ( בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני ). יהיה צורך בדבר מה נוסף כדי לשכנע בדבר כוונת שיתוף ספציפית.

בכתב התביעה טענה האישה, כי הבית הוא בבחינת רכוש משותף שצברו הצדדים. טענה זו נטענה לאקונית בלבד, ללא פירוט הנסיבות הקונקרטיות. בסיכומיה הבהירה האישה את הטענה להחלת שיתוף ספציפי בבית בעיקר בשל השקעתה בשיפוצו, כמו גם בגין ההבטחה הנטענת.

בית המשפט שולל את גישת האישה

טענת האישה בדבר כוונה לשיתוף ספציפי, לא נטענה במישור העובדתי כלל, כפי שמגלה עיון בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כמו גם בכתב התביעה, טענה האישה כי הבעל הבטיח לרשום מחצית הבית על שמה כהבטחת נישואין.

אין דומה טענה כזו לטענה לפיה עובדתית, התנהגות בני הזוג, פעולתם, או כל נסיבה עובדתית אחרת, מעידים שלמעשה התכוון הבעל לשתפה בזכויותיו הקנייניות. הוא הדבר גם בכל הקשור עם טענות האישה בדבר מעורבותה הפעילה בשיפוץ, טענות שהועלו בתצהירה. יש בכך, לכל הפחות, כדי לא לסייע בקבלת טענת האישה.

משך החיים המשותפים

לא ניתן לומר כי הצדדים חיו תקופה ממושכת בצוותא. מדובר בפרק זמן בן כשבע שנים לכל היותר (ולא ארבע שנים, כפי שטען משום מה הבעל), עד ליציאתו של הבעל את הבית בחודש אפריל 2013.

לא נעלם מעיני בית המשפט כי במהלך תקופת החיים המשותפים נולדו לבעלי הדין שני ילדים קטינים, וכי אופיו של השיפוץ היה נרחב עד מאד ודומה שלא ניתן לחלוק על כך שאכן היווה שינוי משמעותי מאד למאפייניו. אולם ספק אם בתקופה זו כשלעצמה כדי להצדיק הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בבית, אשר נרכש מכספי הסב ללא כל מעורבות של האישה ברכישתו.

הגם שנוהל חשבון משותף, האישה עצמה התנהלה באופן שבו דאגה להפריד ולהדיר את הבעל מחלק מנכסיה.

ההבטחה הנטענת לאם למתן מחצית מן הזכויות בבית לאחר הנישואין

טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה. ראשיתה של הטענה, כך נראה, בבקשה למינוי שמאי מיום 4.3.15, שם נטען כי כמתנת נישואין התחייב הבעל לרשום מחצית מן הבית על שם האישה, אולם לא הוצגה כל ראיה שיהא בה כדי לתמוך בטענה לפיה הובטח לאישה כי מחצית הבית תירשם על שמה במסגרת הנישואין . בהעלאתה המאוחרת של טענה עובדתית כה מהותית יש כדי להטיל צל של ממש על מהימנותה.

אפשר לומר כי האישה לא דבקה בגרסה עובדתית או בטיעון משפטי אחידים וגם זה היה בעוכריה.

אין מחלוקת, כי הבטחה זו, או דברים בסגנון זה אף לא נרשמו כל עיקר בחוזה הנישואין השרעי ואף לא נזכרו בהסכם הגירושין. הדברים אומרים דרשני.

לא זו אף זו. עסקינן בתובעת משכילה, בעלת תואר אקדמי, ודברים אלה עומדים בסתירה לנוסחו של כתב התביעה, שבו נטען כי היא עקרת בית ובמשתמע ניתן היה להבין מנוסחו כי הבעל הדיר בכוונת מכוון את האישה נוכח פער כזה או אחר ביניהם.

אין בתצהירה כמו גם בכתב התביעה של האישה הסבר של ממש מדוע לא מצאה במהלך החיים המשותפים או אף לפניהם, ככל שאמנם הובטחה לה מחצית מן הזכויות בבית, לערוך הסכם ממון כתוב ומסודר כדין, או לכל הפחות ולו ראשיתו של הסכם כתוב לעניין זה.

האישה לא ציינה דבר לעניין זה גם בעדותה. הדברים יפים במשנה תוקף במיוחד בהתחשב בהיקפו של השיפוץ לו טוענת האישה עצמה ובמיוחד בהתחשב בהיקף הכספים שהושקעו לטענתה בשיפוץ.

בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר עסקינן בטענה בעל פה כנגד זכויות במקרקעין, טענה שהופיעה רק לאחר הגשת כתב ההגנה, ובמיוחד נוכח הנפקות שיש לייחס להיעדר הסכם ממון לעניין זכויות במקרקעין ביחס לנכס חיצוני – דין הטענה להידחות.

ההשקעה הנטענת של האישה בשיפוץ והשלכתה על סוגיית השיתוף בקניין

אין, כך נראה, מחלוקת כי עסקינן בשיפוץ נרחב, אשר כמעט והכפיל את שטח הבית, תוך תוספת קומה אך מאחר שלא הוצגו ראיות מהותיות מטעם איזה מן הצדדים הקשורות עם בעלי המקצוע שביצעו השיפוץ (ואשר איש מהם לא הוזמן למתן עדות על ידי הצדדים), תמונת המצב בהקשרו לוטה במידה רבה בערפל.

מכאן גם כר המחלוקת הנרחב, הנעוץ הן בשאלת עלותו הכוללת והן בשאלת אופן המימון.

משמעותו של השיפוץ הנרחב

באשר לעלותו הכוללת של השיפוץ טען הבעל כי זו עמדה על סך שנע בין 200,000 ₪ לבין 235,000 ₪ . מנגד, טענה האישה שעלותו הכוללת של השיפוץ הסתכמה בכ- 450,000 ₪.

מכאן, שבערכים נומינליים, הושקע ברכישת הבית ובעריכת השיפוץ סך של כ- 850,000 ₪ (בשתי פעימות – האחת עם רכישת הבית על ידי הבעל, כאמור, והשנייה בשנים 2010-2011 כפי הנראה).

באשר לאופן הנשיאה בשיפוץ, לשאלה זו השלכה גם על עצם בחינת כוונת השיתוף הספציפי, שכן לשיעור הכספים שיש לייחס לאישה עצמה מתוך עלותו הכוללת של השיפוץ יכול ותהא השלכה על עצם בחינת זכויות הקניין.

לטענת הבעל, סך כל הכספים שהשקיע בשיפוץ עמדו על כ- 235,000 ₪ בחלוקה הבאה: 135,000 ₪ שקיבל מאביו לצורך כך, 55,000 ₪ כספי פיצויים שפדה בשנת 2010 לשם כך והלוואה נטענת מאדם מסוים בסך של 47,000 ₪.

נוכח הקביעה, לפיה עלות השיפוץ עמדה על סך כ – 380,000 ₪ נשאלת השאלה מה דינם ומה מקורם של הכספים שהושקעו בו. לטענת הבעל, הוא הוציא ממקורותיו כ- 235,000 ₪. גם אם היה נקבע כי זהו אמנם המצב בפועל, נוכח עלות השיפוץ עדיין נותרה גם לשיטת הבעל יתרה של כ- 145,000 ₪ מתוך עלות השיפוץ שלא זכתה על ידו לכל הסבר באשר למקורה. ההנחה היא שעלות זו מומנה מכספי הצדדים.

אולם משלא הוצגו להלכה או למעשה ראיות של ממש לכל הפחות באשר לשיעור הכספים, תכליתם או יעדם, אין ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי אמנם הוצא סכום כסף כלשהוא מתוך כספי הפיצויים של הבעל, על חשבון השיפוץ.

יוצא, אפוא, כי מתוך עלות השיפוץ הכוללת (380,000 ₪), לא עמד הבעל בנטל להצביע על מקורותיהם של 245,000 ₪. לפיכך, ובהתחשב בתחולת החוק על מערך הזכויות של הצדדים, ברירת המחדל היא להכיר בסכום זה כסכום שהוציאו הצדדים במשותף, ומכאן לייחס מחציתו, בסך נומינלי של 122,500 ₪, לזכות השקעת האישה בשיפוץ.

לצד זאת, עומדות טענות האישה בדבר כספים שלשיטתה היא שילמה במישרין ממקורותיה החיצוניים או המשותפים לאב, לצורך השיפוץ, כפי שפורט לעיל. אבחן טענות אלה כסדרן, בכדי לראות האם יש בהן כדי לשנות את המסקנה דלעיל.

האם בנסיבות אלה הוכחה כוונת שיתוף ספציפי?

הצדדים חיו תחת אותה קורת גג במשך כשבע שנים בלבד, וכאמור קבעתי כי אין בתקופה זו (גם בהינתן הולדת שני ילדים משותפים במהלכה) די כדי לשמש ראיה מכרעת, ולבטח שלא ראיה עצמאית, בדבר שיתוף ספציפי בבית.

האישה לא הוכיחה כי הובטחו לה זכויות קניין בבית כתנאי לנישואיה ולמעשה הן הסכם הגירושין והן חוזה הנישואין שוללים זאת.

האישה לא ערכה הסכם ממון ולא התייחסה בעדותה כלל לסוגיה זו, חרף הנפקות שיש לייחס לה וחרף העובדה שנטל השכנוע מוטל לפתחה.

האישה אף לא טענה מפורשות בתצהירה או בכתב התביעה (במובחן מטענת ההבטחה או טענת ההשקעה בשיפוץ), כי התנהלות הבעל מלמדת על כוונתו לשתפה באופן ספציפי בבית, חרף הוראות החוק והיות הבית בבחינת נכס חיצוני.

הגם שהצדדים ניהלו חשבון משותף, האישה עצמה טענה אף היא כי הדירה את הבעל מחלק משכרה, אותו חסכה בנפרד במזומן בבית אמה.

תשלום לאישה בשל השקעתה בבית ופרי השבחתו, מכח החיים המשותפים

לעניין זה עותרת האישה בסיכומיה (ככל שייקבע כי אין לה זכות קניין בבית), לפצותה כדי שווי ההשבחה בגין הנכס, פרי השקעתה, וזאת מכח דיני הרישיון.

האישה טענה שיש לשלם לה מחצית מן ההשבחה לפי דיני הרישיון.

האישה טוענת כי יש לראות בהחזקתה בבית מכח החזקה כברת רשות. האישה איננה טוענת כי עסקינן ברישיון בלתי הדיר, אלא טוענת שמכח אינטרס הציפיה שלה יש לפצותה בגין השקעתה במקרקעין אשר השביחה את ערך הבית עצמו, ובית המשפט מקבל את גישתה.

האישה מציעה כאמור בסיכומיה את הפתרון מתחום דיני הרישיון. במקרה אחד למשל, הסתמך אמנם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים על שיקולים מתחום דיני הרישיון כשקבע זכאות כספית לבעל דין בדיון סביב זכויות הקשורות עם נכס מקרקעין (תמ"ש (י-ם) 50424-05-11א.א נ' ג.א ותמ"ש (ב"ש) 62162-03-14ד.א נ' ד.ש(.

עצם ההשבחה הינו נכס בר איזון

במקרה אחר, הסתמך בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע על הדין לפיו בנסיבות בהן השבחת נכס המקרקעין הייתה פועל יוצא של פעולת הצדדים (לרבות אם מהשקעת נכס בר איזון או מהשקעת משאבים משותפים), ולא פרי תנודות השוק גרידא.

יש לראות בעצם ההשבחה בבחינת נכס בר איזון, שיש לערכו בהתאם להוראות החוק (תמ"ש (ב.ש) 43199-06-11פלוני נ' אלמונית (תמ"ש (י-ם) 66080-11-15ע.א.ג נ' נ.א.ג .

אין מחלוקת כי השיפוץ שנערך לבית, איננו שיפוץ "סתם". עסקינן בהרחבה ניכרת של הבית, אשר למעשה לא ניתן לחלוק על כך שמבחינת אופיו, שינה את פניו.

ברי שההשקעה בבית הובילה גם להשבחתו. מן המפורסמות, כי בית מגורים הוא בבחינת הנכס העיקרי שבו משקיעים בני זוג את עיקר תשומותיהם ומשאביהם, ובבסיס השקעה זו גם ציפייה סבירה שהשקעה זו תוביל להשאתה. כאשר מדובר בהשקעה ניכרת בפעולות נרחבות ביחס לבית, הדרת האישה מזכותה להנות מתוצאות פירות ההשבחה תוביל בנסיבות העניין לתוצאה בלתי צודקת.

דרך האיזון של השבחת הבית

גם אם אין לאישה זכות קניין ביחס למקרקעין, ההשבחה של הבית הינה נכס בר איזון . האיזון עצמו צריך להתבצע במישור האובליגטורי, בהתאם להוראות החוק, ביחס למועד הקובע.

יש למנות מומחה בתחום שמאות המקרקעין, על מנת שיישום, בין היתר, את שווי השבחת הבית בגין השיפוץ במועד הקובע לעניין איזון המשאבים, ותוך שימת לב, בין היתר, לעלות השיפוץ.

שיתוף לא, אבל מחצית משווי ההשבחה כן.

סיכומם של דברים – בכל הנוגע לבית, דוחה בית המשפט את טענת האישה לזכויות קניין בו. מנגד, ובהתחשב בהוראות החוק, משיש לראות בשווי ההשבחה כנכס בר איזון, קובע הוא כי האישה זכאית למחצית משווי ההשבחה נכון למועד ביצוע האיזון, וזאת על פי קביעת שמאי, שימונה.

פסק דין נוסף באותה רוח ועם אותה תוצאה.

גם בתמ"ש 9084-06-14 נתנה כב' השופטת שטיין פסק דין אשר דוחה את תביעת האישה לשיתוף בדירת מגורים אשר רשומה על שם הבעל בה התגוררה המשפחה בחלק מן הזמן.

במקרה זה עסקינן בבני זוג הנשואים משנת 1998 משמע פרק נישואין לא מבוטל ולהם ילדים אשר ניהלו חיי תקינים.

הדירה נרכשה לפני הנישואין במימון של אבי הבעל, והמשכנתא שנלקחה בגינה הייתה לא משמעותית וקטנה.

הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני אשר נדחתה והאישה לא חויבה בגט פיטורין. האישה הגישה תביעה למדור ספציפי בדירה בה היא והבעל מתגוררים, הרשומה והשייכת לאבי הבעל.

בני הזוג שילמו את המשכנתא מהחשבון המשותף אמנם, אך בשל היות המשכנתא זניחה ביחס לשווי הדירה – לא יחס בית המשפט לתשלום זה חשיבות יתירה.

זאת ועוד בני הזוג השכירו את הדירה, התגוררו בדירה השייכת לאבי הבעל, ושילמו לו את דמי השכירות שהתקבלו מן הדירה שבבעלות הבעל, ונהנו ממגורים בדירה ברמה גבוהה יותר בשל כך.

לאור זאת בת הזוג לא התגוררה משך כל חיי הנישואין אלא רק חלק מן הזמן בדירה נשוא התביעה, וגם לכך יש משקל בשיקולי בית המשפט דהיינו יש חשיבות האם הדירה הינה דירת מגורי המשפחה אם לאו.

יש לציין כי הגרסאות העובדתיות שניתנו על ידי האישה היו סותרות וחלק מהן הופרכו על ידי הבעל. הסתירות והגרסאות השונות לא פעלו לטובת האישה ובית המשפט הקפיד לציין עובדה זו לפיה האישה לא דבקה בגרסה עובדתית אחת.

השיפוץ שנעשה בדירה היה סיוד בלבד באלפי שקלים בודדים (7,000 ₪), ולאור זאת קבע בית המשפט כי אין בכך כדי להצביע על מאומה, וכי אך טבעי שאנשים יסיידו דירה בה הם מתגוררים שנים.

בעצם העובדה כי שולמו דמי אחזקת הדירה גם אין כדי להקנות לאישה זכויות שכן גם שוכרים שאינם בעלי זכויות, מתחזקים את הדירה ומשלמים ארנונה וכיוצ"ב.

נוכח האמור לעיל, נדחתה תביעת האישה לכוונת שיתוף ספציפית בנוגע לדירה, למרות שנות החיים הלא מעטות המשותפות.

בשל העובדה שהאישה לא הגישה עתירה חילופית לתשלום פיצוי – התביעה נדחתה, ולאישה לא נפסק מאומה.

אפשר לומר שלאחר כמעט 20 שנות נישואין יצאה האישה כשידיה על ראישה, כלומר חסרת כל רכוש ו/או כספים משמעותיים. איני מוציאה מכלל אפשרות כי האישה קוממה את בית המשפט כאשר לא דבקה באמת וניסתה להציג מצגי שוא וכי לולא הייתה עושה כן, יתכן והתוצאה הייתה שונה.

בסופו של דבר אין זה סביר לצאת ללא רכוש וללא ממון כאשר הצד השני נותר עם דירה וזאת לאחר לא מעט שנות נישואין וקיומם של ילדים משותפים. מה גם שהחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהדין היבש על מנת לעשות צדק כאשר בני זוג מתגרשים. ישנם מקרים בהם נוצר עיוות של הצדק גם אם לא של המשפט.

הרהורים על פסקי הדין

קשה שלא לצאת עם התחושה שבית משפט אחר על סמך אותן עובדות שנותחו לדבעי, היה מגיע למסקנה שונה וקובע כי נוכח היות בית המגורים של המשפחה גולת הכותרת של נכסים משפחתיים, הרי שהאישה הינה בפוטנציה בעלים משותפים של הנכס בהתחשב בהשקעה, בהרחבה ובשיפוץ ובהיות ילדים לבני הזוג.

חוסר אחידות בפסיקה יוצר קושי לעורכי דין לתת יעוץ נכון. יחד עם זאת אין ספק שבני זוג מתחתנים, צריכים לדאוג להסכם יחסי ממון קודם להשקעה בבית הרשום על בן הזוג השני ואזי הדברים הוגנים וברורים יותר.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ