צרו קשר
ּ

הסכם יחסי ממון שאושר כדין ואשר לא בוצע ונזנח על ידי הצדדים – עשוי להיחשב כמבוטל

פסק דין מעניין בסוגיה זו של הדרך לעריכת הסכם ממון והדרך לביטולו של הסכם ממון ניתן בשלהי דצמבר 2018 כאשר את פסק הדין העיקרי כתב השופט מני מזוז 29180-02-15. בסופו של יום הפך בית המשפט העליון פסקי דין של שתי ערכאות וקבע אחרת, דבר שהוא חריג בפני עצמו.

 

הסכם ממון שבין בני זוג אמור להיות מבוטל בדרך שבה נעשה

הסכם בין בני זוג נשואים צריך להיות מאושר על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג שאחרת אין לו תוקף וזאת על ידי ערכאה שיפוטית.

אמנם ישנם מקרים חריגים בהם יורה בית המשפט על קיומו של הסכם ממון, על אף שלא אושר בבית המשפט, במידה ובית המשפט יתרשם כי הצדדים התייחסו אליו כתקף, החלו בביצועו והתייחסו אליו כהסכם ממון מחייב ואף הסתמכו על הסכם הממון ופעלו על פיו.

יחד עם זאת ברוב המקרים יש משמעות מרובה לעובדה האם ההסכם אושר או לא אושר בבית המשפט. כך גם באשר לביטול הסכם ממון או שינויו של הסכם ממון.

ידועים בציבור יכולים לאשר הסכם ביניהם אך אין חובה לאשר והסכם כזה, יש שיהיה תקף גם ללא אישור פורמלי של בית המשפט, שהרי חוק יחסי ממון לא חל על בני זוג שאינם נשואים (וכמובן גם לא חל על בני זוג שנישאו לפני 1.1.74).

 

מעשה שהיה כך היה

צדדים החלו בקשר זוג של ידועים בציבור בשנת 1992 ומספר שנים לאחר מכן רכשה האישה דירה על שמה ובבעלותה והמשכנתא גם היא נרשמה על שמה. לצורך רכישת הדירה נטלה האישה הלוואה במשכנתא כאם חד הורית וכעולה חדשה.

בין הצדדים הוסכם – וההסכם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה – כי מחצית הזכויות בדירה יעבור על שם הגבר בכפוף לכך שישלם מחצית המשכנתא.

הסכם זה לא בוצע בפועל, המשכנתא לא עברה על שם הגבר והוא גם לא שילם את מחצית המשכנתא כפי שהתחייב, למרות שהאישה נתנה ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הדירה על שמו, אך לא נעשה שימוש בייפוי כוח זה והדירה נותרה רשומה על שם האישה בלבד.

לימים הלך הגבר לבית עולמו ויורשיו והידועה בציבור הגיעו לפתחו של בית המשפט במיוחד בכל הנוגע לעניין מחצית הדירה.

יצויין כי המנוח והאישה המשיכו להתגורר בדירה עד פטירת המנוח בשנת 2010. המנוח הותיר אחריו צוואה. היורשים הגישו בקשה לקיום צוואה והאישה-הידועה בציבור הגישה התנגדות המבוססת על אי עמידה בהתחייבויות המנוח בהסכם הממון.

 

התנאי המתלה לא קויים לטענת האישה

טענת האישה הייתה כי בהתאם להסכם הממון התקיים תנאי מתלה להעברת הזכויות בדירה, פתיחת חשבון בנק משותף והשתתפות המנוח במחצית מתשלומי המשכנתא ומשק הבית המשותף באמצעות החשבון המשותף. לטענתה, המנוח מעולם לא השתתף בתשלומי המשכנתא ולא תרם את חלקו למשק הבית המשותף.

לפיכך, עתרה האישה-הידועה בציבור בתביעתה להצהיר כי היא נותרה בעלת מלוא הזכויות בדירה, ולחלופין – כי היורשים יחויבו להשיב לה לפחות מחצית מכל הכספים ששילמה בגין המשכנתא ואחזקת הבית השוטפת מאז רכישת הדירה בשנת 1998, ולקבוע כי היא זכאית להתגורר בדירה עד סוף ימיה מכוח דיירות מוגנת.

לצד תביעת האישה-הידועה בציבור הוגשה תביעה על ידי היורשים בה עתרו לפירוק השיתוף בדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים על ידי האישה-הידועה בציבור עבור התקופה מאז פטירת המנוח, וזאת בהסתמך על הסכם הממון שלטענתם מעניק למנוח מחצית מהזכויות בדירה, ובהסתמך על צוואת המנוח בה הוריש להם את זכויותיו בדירה.

מפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות דלמטה – משפחה ומחוזי – עולה כי אומד הדעת של הצדדים היה בעלות משותפת בדירה לשניהם, כזכות קניינית המוחלת מיידית ותקפה במהלך החיים המשותפים, ואין לראות את הסכמת האישה-הידועה בציבור להעברת מחצית מזכויותיה בדירה כהסכמה מותנית.

עוד נקבע כי ככל שהמנוח הפר את ההסכם, האישה-הידועה בציבור ידעה זאת במהלך החיים המשותפים אך לא פעלה לביטול ההסכם ולמעשה השלימה עם המצב. משכך, נותר ההסכם בעינו ועמו התחייבויות שני הצדדים לרבות ביחס לדירה.

כן דחה בית המשפט את טענות האישה-הידועה בציבור בדבר שינוי הסכם הממון וזניחתו. נקבע כי אמנם ההלכה הפסוקה הכירה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת על זניחת הסכם ופקיעתו, אך בענייננו לא הוכח ברף ההוכחה הנדרש בתביעה נגד עיזבון כי הצדדים זנחו את ההסכם. יצויין במאמר מוסגר כי תביעה כנגד עזבון מצריכה רמת שכנוע והוכחה גבוהים יותר מאשר בתביעה בה האדם נוכח וקיים בדיונים.

לסיכום נקבע בבית המשפט לענייני משפחה וגם בבית המשפט המחוזי, כי הדירה שייכת לאישה ולעיזבון המנוח בחלקים שווים וניתן צו לפירוק השיתוף בדירה על ידי מכירתה לכל המרבה במחיר, והתמורה לאחר סילוק ההוצאות והמיסים תחולק באופן שווה בין הצדדים בכפוף להתחשבנות כאמור של החזר למבקשת של מחצית תשלומי המשכנתא החל מנובמבר 2004, ומאידך תשלום דמי שימוש ראויים בגובה מחצית מדמי השכירות החל ממועד פטירת המנוח ועד לפינוי הדירה.

האישה הגישה בקשת רשות ערעור לפתחו של בית המשפט העליון אשר בדרך כלל אינו נותן רשות ערעור כאשר שתי ערכאות דנו ופסקו. בית המשפט העליון לא שינה את ממצאי העובדה אך את המסקנות המשפטיות כתוצאה מהן שינה גם שינה, וזיכה את האישה במלוא הזכויות בדירה.

 

מתן רשות ערעור הניתנת במשורה מתאימה למקרה זה

בית המשפט העליון סבר כי המקרה דנן הוא בגדר המקרים בהם יש מקום למתן רשות ערעור וכדבריו: "משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור" (רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים (25.6.2013); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.1.06); רע"א 1659/18 מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' מרסה (21.3.2018) ורבים זולתם).

 

ההסכם בין הידועים בציבור היה והינו הסכם פשוט וברור

הסכם הממון משנת 2001 הוא פשוט וברור בהוראותיו. הוא קובע כאמור חיובים שלובים של שני הצדדים: האישה-הידועה בציבור תמסור ייפוי כוח בלתי חוזר להעברה על שם המנוח מחצית מהזכויות בדירה – שנרכשה על ידה ורשומה על שמה, ואילו המנוח ישתתף כדי חלקו בתשלומי המשכנתא באמצעות חשבון בנק משותף שיפתחו הצדדים לשם כך, אליו יעבירו את משכורותיהם, כספיהם וחסכונותיהם, ומחשבון זה ישולמו תשלומי המשכנתא וכן הוצאות ניהול משק הבית המשותף.

 

רישום הזכויות לא בוצע למרות שהאישה מילאה חובתה החוזית ומסרה ייפוי כוח בלתי חוזר

אין חולק כי העברת רישום הזכויות ע"ש המנוח לא התבצעה, אף שהאישה-הידועה בציבור מילאה את חובתה לפי ההסכם ומסרה לבא כוח המנוח, בסמוך לאחר חתימת ההסכם, ייפוי כוח בלתי חוזר, ואולם בשל כישלונו של המנוח להסדיר מול הבנק את הכללתו כחייב בהלוואת המשכנתא ההעברה לא בוצעה.

אין גם חולק כי אף לא נפתח חשבון בנק משותף, והמנוח לא השתתף בתשלומי המשכנתא, ואלה המשיכו להיות משולמים על ידי האישה-הידועה בציבור לבדה לאורך כל השנים מחשבונה האישי.

 

למעשה מאומה מן ההסכם לא בוצע, לפחות לא על ידי המנוח

אין כל ספק כי עיקר החיובים בהסכם הממון – העברת מחצית הזכויות מחד גיסא, ופתיחת חשבון בנק משותף ממנו תשולם המשכנתא מאידך גיסא – לא קוים, וזאת לאורך תקופה ממושכת של קרוב לעשור, מאז חתימת ההסכם ועד לפטירתו של המנוח.

האשם לאי קיום ההסכם, על שני מרכיביו, רובץ לפתחו של המנוח, שלא מילא את התנאים לביצוע העברת הזכויות, וזאת על אף שהאישה-הידועה בציבור מילאה את חובתה להעביר לבא כוחו ייפוי כוח בלתי חוזר, ולא קיים את התחייבותו לפתיחת חשבון בנק משותף והשתתפות בתשלומי המשכנתא.

 

שאלת תוקף ההסכם עולה ויש לדון בה

אין ספק שנוכח הפרת עיקר חיוביו של המנוח לפי ההסכם הייתה האישה-הידועה בציבור רשאית להודיע על ביטול ההסכם, אך היא לא עשתה כן. לטענתה, ההסכם נזנח על ידי שני הצדדים ועל כן הוא בטל מאליו.

בעניין זה דן בית המשפט העליון ופסק לטובת האישה וכפועל יוצא מכך מלוא הזכויות בדירה יישארו בבעלותה, וכמובן שלאור זאת אין היא צריכה לשלם ליורשים דמי שימוש ראויים.

 

מה כדאי לעשות כאשר צד אחד או שני הצדדים אינם מקיימים הסכם?

יצויין כי לדעת כותבת המאמר כאשר הסכם לא מקויים אין זה נבון להתעלם מן המצב ולזנוח את ההתמודדות עם הפרת ההסכם. לו חפצה האישה לחסוך את ההליך המשפטי הייתה מוציאה הודעה פורמלית לידוע בציבור כי ההסכם לא מבוצע על ידו וכי היא חוזרת בה מההסכמות, או אז הדברים היו ברורים יותר.

דבר נכון יותר לעשות היה לבטל את ההסכם ואז לא היה כל ספק ולא היה צורך להיזקק להליכים משפטיים כפי שקרה בפועל לאחר פטירת המנוח.

 

הוראות חוק החוזים

חוק החוזים קובע חיוב על הצד שכנגדו מופר ההסכם להודיע על ביטולו בפרק זמן סביר ומקובל. הדבר לא נעשה במקרה זה שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון והצדדים התעלמו מן ההסכם, לא התייחסו אליו, ואף אחד מהם גם לא הודיע לשני על ביטול הסכם הממון.

למעשה חובה הייתה על האישה להודיע לגבר על ביטול ההסכם מבחינתה אך היא לא עשתה כן, ויש לשער כי לא הייתה משפטנית ולא ידעה כיצד לפעול. אי מתן הודעת הביטול של ההסכם הביא מן הסתם את הערכאות דלמטה למסקנה אליה הגיעו – כי הסכם הממון שנכרת בין הידועים בציבור הינו בתוקף.

 

סעיף 20לחוק החוזים קובע את הדרך לביטול חוזה:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."

 

סעיף 7לחוק החוזים(תרופות) קובע כדלקמן:

"(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן ארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".

 

וסעיף 8לחוק החוזים (תרופות) קובע לאמור:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה- תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה."

 

חובה לתת הודעת ביטול על מנת לבטל את ההסכם

מלשונו של החוק ניתן ללמוד ראשית, כי אין ביטול בהעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד צדדי וקונסטיטוטיבי, המבטל את חיובי הצדדים (ראה ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804 (2002)).

 

יש חשיבות לזמן ויש חשיבות לגילוי הפגם

בהודעה שניתנה זמן בלתי סביר לאחר שנודע למבטל על עילת ביטול ההסכם אין כדי לבטל את ההסכם, ויש לזכור, כי גילוי הפגם בהסכם אינו מבטל אותו אוטומטית, כאשר דיני החוזים לא מונעים מצד להסכם להמשיך ולקיימו גם לאחר הגילוי, ובכך להכשיר את הפגם, ובכך גם להבהיר כי ההסכם שריר וקיים.

 

מהו זמן סביר?

באשר למועד ההודעה פסק בית המשפט העליון, כי המונח "תוך זמן סביר" הוא מן הדברים שאין להם שיעור קבוע והוא משתנה ממקרה למקרה.

לעיתים תקופה של כמה ימים תיראה בלתי סבירה לחלוטין ואילו לעיתים תקופה ארוכה של חודשים תיראה סבירה לגמרי.

הכל לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל הסכם והסכם. בחינת הזמן הסביר למתן הודעת הביטול תיבחן ע"פ העובדות, ע"פ מהות ההסכם ועל פי התנהגותם של הצדדים. (ראה ע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3), 567, 575) וראה גם ע"א 395/83אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ ואח', פ"ד לט (2), 737, 740).

 

אופן ביטול הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין

פעמים רבות, בד"כ במהלכו של דיון משפטי, אך לא רק, לרבות במקרה של בני זוג נשואים שהחוק מחייב אותם לעשות כן – מביאים הצדדים את ההסכם שערכו ביניהם לאישורו של בית המשפט. מה הן העילות לביטול הסכם כזה ומה היא המשמעות של אישור בית המשפט להסכם?

לפסק דין, הניתן ע"פ הסכם בין הצדדים למשפט, יש שני פנים: הפן ההסכמי והפן השיפוטי, והוא מורכב משני מרכיבים – ההסכם בין הצדדים, מחד, והאישור שניתן להסכם על-ידי בית המשפט, מאידך.

צד המבקש לטעון שנפל פגם בהליכי המשפט, עליו להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר.

לעומת זאת, אם ההליך השיפוטי היה תקין והטענה היא כי נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תובענה עצמאית חדשה להצהרת בית המשפט על בטלות ההסכם (ראה: ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו פ"ד לט (1), 729).

אין בפגמים בחוזה, יהיו אשר יהיו, כדי לגרוע מתוקף פסק הדין שניתן על פיו ולכן, כל עוד לא בוטל פסק הדין, לא ניתן לבטל את ההסכם ולא ניתן להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד.

לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק-דין, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, הכירה ההלכה הפסוקה גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת ב"שינוי מהותי בנסיבות".

כמובן שאין מדובר בשינוי נסיבות קל ערך או שיגרתי, והמדובר אך ורק בנסיבות היוצרות בעליל מצב של אי-צדק (ראה ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, 771-772 ורע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5) 592, 597). דוגמאות נפוצות לכך הם פסקי דין למזונות ולמשמורת ילדים או צווים כאלו ואחרים שניתנו בהסכמת הצדדים.

 

עקרון כיבוד הסכמים

יש לחזור ולהדגיש את העיקרון המנחה בדיני החוזים והוא שהסכמים יש לקיים! נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרון ברק עמד על חשיבות העיקרון של כיבוד חוזים ואכיפתם בקובעו: "…דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278).

 

אפשר לשנות הסכם בדרך של התנהגות ומהו שינוי חוזה בהתנהגות ?

כאשר מדובר בשינוי חוזה בדרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. משמע מצופה כי ההתנהגות תהיה ברורה.

לא בנקל יוסק מהתנהגות הצדדים הרצון בשינוי של החוזה שביניהם. לשם ביסוס המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, נדרש – בעיקר בחוזים ארוכי טווח – דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים.

עקביותם של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים.

רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם.

 

זניחת חוזה וביטולו בדרך של התנהגות

ההלכה הפסוקה הכירה זה מכבר כי ייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול, הגם שבדרך כלל נדרשת הודעת ביטול ברורה על מנת ליצור וודאות בתחום החוזים.

ב- ע"א 156/76 שטרן נ' פרידמן, פ"ד לא(1) 572, 577 (1976) נקבע – "כפי שנפסק לא פעם, ניתן ללמוד מהתנהגותו של צד לחוזה, שהוא זנח את זכותו על-פי החוזה וויתר עליה (ע"א 403/63 זאב תמיר (הוכמן) נ' ישראל שמאלי, פ"ד יח(1) 47, 53 (1963); ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, פ"ד כח(2) 309, 331-330 (1971))."

ב- ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, בפסקה 7 (9.4.1997) נקבע – "חלפו להן כ- 12 שנה מאז חתימת החוזה ואין באופק סנונית המבשרת את בוא אביב ביצועו, ולא חלה התקדמות של ממש לקראת בצוע החוזה ….. במצב דברים זה, נוטה אני לראות בחוזה חוזה שפקע בהסכמת הצדדים לפקיעתו, על ידי חוסר מעש ושתיקה…"

ב- ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן, בפסקה 20 (15.3.2010) (להלן: ענין תדי) שב וקבע בית המשפט כי – "… המסקנה המשפטית בדבר זניחת ההסכם ופקיעתו, אותה גזר בית משפט קמא מן העובדות ………..ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם."

ב- ע"א 3860/09 קרן קיימת לישראל מינהל מקרקעי נ' קרן היסוד נקבע: ""בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי, במקרה המתאים, יש לראות הסכם כחוזה שפקע או בוטל באופן משתמע על ידי הצדדים. ……שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד – עשויים ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם. המשמעות של זניחת חוזה על ידי צד עשויה להיות שהוא אף ויתר על זכויותיו על פי החוזה. …."

הלכה זו חלה גם מקום שמדובר בהסכם שעניינו התחייבות לבצע עסקה במקרקעין. כן נפסק כי העובדה שההסכם בו מדובר קיבל תוקף של פסק דין אינה שוללת אפשרות של בטלות הסכם בשל זניחתו.

 

ובדיני משפחה?

ב- ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פד"י מט(2) 508 דן בית המשפט העליון בבני זוג, אשר חתמו על הסכם גירושין הכולל חיובי מזונות ולמרות זאת חזרו לחיות יחד לתקופה של 18 שנים. על כן, קבע בית המשפט כי ניתן לומר ויש לומר, כי בני הזוג, הלכה למעשה, ביטלו את חיובי המזונות במהלך חייהם המשותפים הנ"ל. מדברי בית המשפט ניתן להבין כי מאחר והצדדים התגוררו וחיו יחדיו הרי שהיה ביטול של חיוב המזונות בדרך של התנהגות.

הפסיקה הכירה גם בביטול הדדי של הסכם על ידי התנהגות שני הצדדים, בדומה למקרה בו דעסקינן. כשם שייתכן ביטול על-ידי התנהגות כשמדובר בנפגע המבטל עקב הפרה, כך גם ייתכן ביטול הדדי על ידי התנהגות של שני הצדדים לחוזה. וכך נאמר ב- ע"א 4956/90 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ ואח' [3], בעמ' 41, כדברי הנשיא שמגר: "כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה …"

כאמור, במקרה בו עסקינן מדובר היה בביטול הדדי של ההסכם באמצעות התנהגותם של שני הצדדים, אשר לא פעלו כדי לקיים את ההסכם והתעלמו ממנו, על כן יש לראות בהסכם כבטל.

 

המצב אינו כה פשוט כפי שיכול להשתמע מהפסיקה המצוטטת לעיל, הן בפסק הדין של בית המשפט העליון והן בפסיקה נוספת שהבאתי לעיל, מאחר וקיימת פסיקה סותרת – בתחום דיני המשפחה – לפיה אין אפשרות לשנות הסכם יחסי ממון בין בני זוג בדרך של התנהגות למעט בנושא של מזונות ורק בפסקי דין בודדים הצהיר בית המשפט על בטלות הסכם ממון שאושר כדין ואשר לא שונה ו/או בוטל באותה דרך שבה אושר.

יש להביא בחשבון כי המקרה שנדון ב- בר"ע שניתן בבית המשפט העליון לאחרונה, הינו מקרה חריג ולא שגרתי, ובית המשפט לא ימהר להכריז על בטלות הסכם שאושר כדין על ידי ערכאה משפטית.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ