הניסיון לחמוק מנושים לא צלח והבעל נמצא כשותף לחובות שיצרה אשתו

הניסיון לחמוק מנושים לא צלח והבעל נמצא כשותף לחובות שיצרה אשתו

 

הניסיון לחמוק מנושים לא צלח והבעל נמצא כשותף לחובות שיצרה אשתו

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

 

בה"פ 18773-05-14 שניתן על ידי כב' השופט שפסר נקבע כי בעל ישתתף בחובות של אשתו כלפי נושים חיצוניים וזאת בהסתמך על חזקת השיתוף ועל הלכת השיתוף בחובות.

הנושים של האשה הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה למתן פסק דין, המצהיר כי בהתאם להלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, האשה הינה בעלת מחצית מן הזכויות בנכסי המקרקעין הרשומים על שם הבעל, וכי בעקבות זאת על הבעל לשאת ביחד ולחוד עם האשה בחוב הקיים לה כלפי המבקש.

רקע עובדתי

האשה חייבת כספים בשווי של מאות אלפי שקלים כלפי הנושה וחוב זה התגבש כתוצאה מערבויות אשר העמידה סוזן לִבְנה, מר בני מלכה כבטוחה לפירעון המחאות שנמסרו על ידי בני לגורמים שונים

הבעל, הינו בעלה לשעבר של סוזן. השניים התחתנו בשנת 1963 והתגוררו (לאחר מעבר בין מספר דירות מגורים) בדירה הרשומה על שמו של דוד והמצויה ברחוב בארי 15 בגני תקווה, כמו כן, לדוד נכסי מקרקעין נוספים אשר נרכשו במהלך תקופת הנישואין של המשיבים ונרשמו על שמו בלבד.

ביום 16.2.2014 החליטו דוד וסוזן לסיים יחסיהם, וחתמו על הסכם גירושין אשר אושר כדין בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. ביום 26.5.2014 המשיבים התגרשו בבית הדין הרבני.

תמצית טענות הנושה

לטענת הנושה, המשיבים ניהלו אורח חיים תקין במשך כחמישים שנים, כאשר, לכל הפחות עד למועד הגירושין בשנת 2014, אף הוסיפו להתגורר תחת קורת גג אחת, בדירת המגורים.

לטענת הנושה, היות שהמשיבים נישאו עובר למועד כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 כפופים הם להלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, אשר לפיה קיימת כוונה לשיתוף גם בנכסים הרשומים על שם אחד מבני הזוג בלבד. עוד טוען הנושה, כי השיתוף בדירת המגורים של הזוג הרשומה רק על שם הבעל, מתהווה כבר במהלך חיי הנישואין, ולפיכך מחציתה שייכת גם לסוזן.

לעמדת הנושה, השיתוף בנכסים בין בני זוג חל גם על חובות הקיימים לאחד מבני הזוג, ולכן ניתן לפרוע מן הנכסים הרשומים על שם דוד, והמשותפים גם לסוזן, את החוב הקיים לה כלפיו, ואשר התגבש לפני כריתת הסכם הגירושין.

לשיטת הנושה, חזקת השיתוף חלה על החוב הקיים כלפיו, שכן אין מדובר בחוב אישי של סוזן, אלא בחוב אשר נוצר לה כתוצאה מסיוע לבני, בנם המשותף של סוזן ודוד. עוד טוען הנושה, כי הנטל להפרכת קיומה של חזקת השיתוף בין בני זוג מוטל על דוד, וכי לא עלה בידיו להפריכו.

לגרסת הנושה, רישום כלל הנכסים על שם דוד, בעוד סוזן רשומה באופן בלעדי כבעלת כלל החובות נועד למנוע מנושיה של סוזן אפשרות לגביית החובות בפועל. לטענת הנושה, המשכונות אשר נרשמו בשנת 2014 לטובת דוד על נכס השייך לסוזן בחולון מעידים כי לא קיימת הפרדה מוחלטת ברכוש המשיבים וכי לפיכך לא נסתרה חזקת השיתוף.

תמצית טענות הבעל

1.  לטענת דוד, חובותיו של בני כלל לא היו בידיעתו וכי רק עם הגשת התובענה התברר לו כי סוזן העבירה המחאות לבני מחשבונה הפרטי על מנת לכסות חובותיו.

2.  לגרסת דוד, המשיבים הסכימו לפני שנים רבות, למרות שחיו יחדיו, על קיום הפרדה רכושית מלאה ביניהם וכי לפיכך אין מקום להחיל את חזקת השיתוף מקום בו הצדדים עצמם לא התכוונו לכך. עוד מציין דוד, כי בין המשיבים שרר משבר ארוך שנים ביחסיהם, אשר הוביל לפרידתם עוד בשנת 2005 ולעזיבת סוזן את הדירה.

3.  דוד מציין כי לסוזן היו נכסים רבים משל עצמה, לרבות כספים ותכשיטים אשר הועברו אליה מאחיה שחיו במרוקו וכי גם נכסים אלו לא שותפו ביניהם. לשיטת דוד, כלל העדים אשר הובאו על ידו חיזקו את טענתו בדבר קיומה של הפרדה רכושית ואת העובדה שמזה שנים רבות מתגוררת סוזן בכל פעם אצל אחד מילדיהם.

4.  אף בנוגע לשיתוף בחובות טוען דוד, כי היות שהוחלט בינו לבין סוזן על יצירת הפרדה רכושית, אשר התבטאה, בין היתר, בחשבונות בנק ובנכסים נפרדים, הרי שהפרדה זו חלה גם ביחס לחובותיהם.

5.  לעמדת דוד, משהסדירו הצדדים עצמם את יחסיהם הרכושיים בהסכם הגירושין, שאושר בפסק דין שהפך חלוט, הרי שאין עוד מקום לטעון לקיומה של חזקת השיתוף ביניהם, בין בנכסים ובין בחובות.

6.  לשיטת דוד, השיתוף בחובות בין בני הזוג חל רק על חובות אשר נוצרו כתוצאה ממאמץ משותף שלו ושל סוזן ולשם קידום התא המשפחתי, בעוד שבמקרה דנן מדובר בחוב אישי מובהק של סוזן ששולם מחשבונה הפרטי ושאינו קשור למאמצם המשותף של המשיבים.

7.  לטענת דוד, אין ביכולתו של הנושה, כצד שלישי, לטעון להחלת חזקת השיתוף בין בני זוג, מקום בו בני הזוג עצמם אינם טוענים זאת, ולכן לא מתקיימת יריבות בינו לבין הנושה. כמו כן, טוען דוד, כי מאחר שהגורם המבקש את החלת חזקת השיתוף הוא נושה, הרי שהנטל להוכחתה רובץ על כתפיו.

הלכת השיתוף בחובות מהי

צידו השני של מטבע השיתוף בנכסים, הינו השיתוף בחובות (המתוארים לעיתים כ"נכסים שליליים"), כאשר שיתוף זה משקף את התפיסה לפיה "השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור" (פרשת שלם, בפס' 15), ובעקבות זאת רובצת על הצדדים אחריות משותפת לחובות אשר נוצרו בדרך הרגילה בתקופת חייהם המשותפים (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פס' 10 לפסק דינו של השופט שמגר (פורסם בנבו, 12.11.1995) (להלן: "פרשת סיטין"); פרשת שלם, בפס' 15).

החריג לאחריות משותפת לחובות

החריג לאחריות משותפת זו של בני הזוג האחד לחובות משנהו קיימים חריגים, חל כאשר מוכח כי החוב המדובר הינו בעל אופי אישי מובהק ועל כן אין לשתף בו את בן הזוג (ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פס' 7 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (פורסם בנבו, 21.3.1996) (להלן: "פרשת נניקשווילי"); ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פס' 5 לפסק דינו של השופט גולדברג (פורסם בנבו, 15.9.1992) (להלן: "פרשת גיברשטיין").

חזקת השיתוף אינה חזקה חלוטה

עם זאת, חזקת השיתוף איננה בגדר חזקה חלוטה, והיא ניתנת לסתירה באמצעות ראיות אשר יעידו כי כוונת הצדדים הייתה שלא ליצור מערכת כלכלית משותפת או כי רצונם היה דווקא להימנע משיתוף ביחס לנכס מסוים.

ישנה חזקה שאינה חלוטה הניתנת לסתירה כי בני זוג מתכוונים לשיתוף במידה וחייהם תקינים וכל אחד מהם תורם למאמץ המשפחתי.

יוצא אפוא, כי חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי קיימת ביניהם כוונה לשיתוף הן בזכויותיהם והן בחובותיהם. ברם, ככל שיוכח כי בבסיס ההסדר המסוים שבחרו הצדדים להחיל במערכת היחסים ביניהם כוונתם הייתה שלא ליצור שיתוף כאמור, תיסתר חזקה זו, וההפרדה הרכושית אשר משקפת את רצון הצדדים היא אשר תגבר.

חזקת השיתוף במישור היחסים הפנימיים בין בני זוג

חזקת השיתוף אכן התגבשה במישור היחסים הפנימי שבין בני הזוג, ונועדה במהותה לסייע בהתוויית מערך הזכויות החל ביניהם (פרשת סיטין, בפס' 7; פרשת עצמון, בפס' 13). כתוצאה מכך, הזכות לטעון לקיומה הינה בראש ובראשונה זכותו של בן הזוג, אשר ביכולתו אף לבחור שלא לממשה, ולוותר למעשה על אפשרות מיצוייה (פרשת יהלום, בפס' 24).

אף כי עניין ההכרה בזכויות הנושה כנגד בן זוגו של החייב, הושאר בפסיקה, לא אחת, ללא הכרעה (ראו לדוגמא, פרשת סיטין, בפס' 10), ניתן למצוא מקרים בהם הורחבה תחולת הלכת השיתוף גם למערכת היחסים עם גורם חיצוני, כך ש"ניתן לגבות משני הצדדים לשיתוף חוב שנוצר ע"י אחד מהם בלבד, כלפי צד ג'..." (ע"א (ת"א) 1/98 אדגר השקעות בע"מ נ' שטנג, פס' ד' לפסק הדין (פורסם בנבו, 27.11.2000); כך לדוגמא, בפרשת נניקשווילי, בפס' 9-11 – לעניין שיתוף האישה בחוב בעלה כלפי מעקל; נסים שלם, בעמ' 94).

דומה, אפוא, כי לא נשללה כליל אפשרות העלאת טענה לקיומה של הלכת השיתוף על ידי גורם חיצוני למערכת היחסים בכל מקרה שבו בן הזוג בחר לוותר על החלת הלכת השיתוף בעניינו, וכי יש לבחון טענה זו לאור נסיבות המקרה המסוימות (פרשת עצמון, בפס' 16) (ההדגשות אינן במקור, הערה שלי – י.ש):

...אין אנו באים לומר כי החלתה של הילכת השיתוף בין בני-זוג אינה יכולה להשפיע במקרים מסוימים על זכויותיו של צד שלישי ......... אלא דברינו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה אם חלה הילכת השיתוף אם לאו – שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הילכת השיתוף תוך שהן מיושמות בעובדות המקרה..

זאת ועוד, כשלעצמי סברתי כי קביעה אפריורית, השוללת באופן גורף אפשרות העלאת טענת השיתוף על ידי גורם שלישי למערכת היחסים של בני הזוג, איננה בגדר מדיניות רצויה. הסיבה לכך הינה כי קביעה כאמור עשויה לאפשר לבני זוג אשר נקלעו לחובות (כאשר מרבית או אחדים מנכסיהם רשומים רק על שם אחד מהם) לחמוק מנושיהם, באמצעות הסכמה לפיה יוותרו על טענה להחלת הלכת השיתוף במערכת היחסים הפנימית ביניהם, גם כאשר אלו נוצרו עובר למועד הסכמתם. במקרים אלו, אף אם במועד התגבשות החוב ניתן היה להחיל עקרונית את הלכת השיתוף, התוצאה המתקבלת הינה כי ויתור בני הזוג על טענה זו במישור יחסיהם הפנימיים, אשר נעשה לאחר מועד היווצרות החוב, מאפשר להם למעשה "לחסן" את נכסיהם מפני נושים. ברי כי במקרים מעיין אלו המתוארים בדוגמא זו, אין מדובר בכוונה כנה מצד בני הזוג שלא לחלוק בנכסים זה עם זו, וכל תכליתו של הוויתור על טענת קיומה של הלכת השיתוף נועד לשמירת הנכסים במסגרת התא המשפחתי. על כן, סבורני כי קיימת חשיבות שלא למנוע כליל מגורם חיצוני למערכת היחסים לטעון להחלת הלכת השיתוף במקרים בהם בני הזוג אינם טוענים כן.

בהתאם לכך, ובנסיבות המקרה דנן כפי שיפורטו בהמשך הדברים, לא מצאתי כי יש מקום למנוע מהנושה, כנושה של סוזן, לטעון לעניין החלת הלכת השיתוף בין סוזן לדוד. משכך, אפנה לבחון על מי מהצדדים מוטל נטל ההוכחה לעניין קיומה או סתירתה של ההלכה בענייננו והאם נטל זה הורם כנדרש.

נטל הוכחת או סתירת חזקת השיתוף

בתובענה דנן טוען הנושה כי הלכת השיתוף חלה ביחסיהם של המשיבים ולפיכך שותפים הם גם בחובות, בעוד שדוד טוען כי בינו לבין סוזן קיימת הסכמה רבת שנים על קיומה של הפרדה רכושית ביניהם, וכי בפועל נפרדו זמן רב לפני מועד חתימת הסכם הגירושין.

הנטל להוכחת קיומה של הלכת השיתוף בנכסים בענייננו רובץ על הטוען כנגד האמור במרשם. לפיכך, מוטל על הנושה להוכיח כי למרות שהנכסים (מהם מבקש הוא לפרוע את החוב כלפיו) רשומים על שם דוד בלבד, מדובר למעשה בנכסים החוסים תחת כנפי חזקת השיתוף. לאחר ביסוסה של החזקה, עובר הנטל אל דוד להוכיח, בהתאם למאזן ההסתברויות, כי במקרה זה כוונת המשיבים הייתה לשמור על משטר של הפרדה ברכושם (ה"פ (מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע”מ נ' דוד, פס' 23 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (פורסם בנבו, 17.05.2011)):

...נטל השכנוע כי למרות רישום נכס המקרקעין על שם האישה, הבעלות במחצית הנכס שייכת לבעל, מוטל על הבנק, הטוען כנגד הרישום. ואולם, אם עולה בידי הבנק להביא ראיות המבססות קיומה של חזקת שיתוף אובייקטיבית (כגון, שמדובר בבית המגורים המשפחתי, אשר נרכש במאמץ משותף, ומשמש את שני בני הזוג... הרי שנטל הבאת הראיות עובר לכתפי האישה. ודוק, משמעותו של נטל זה הוא כי על האישה להביא ראיות לכך כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים במקרה הנידון הייתה שונה מהכוונה המיוחסת ברגיל, מכוח החזקה האובייקטיבית, לבני זוג במצבם... (ראו לעניין זה גם האמור בפרשת נניקשווילי, בפס' 8).

חזקת שיתוף בנוגע לדירת מגורים של המשפחה

לשם קיומה של חזקת שיתוף בדירת מגורים, נמנו בפסיקה הסממנים הבאים: תקופת נישואין ארוכה אשר מרביתה התנהלה על מי מנוחות; היות הנישואין נישואיהם הראשונים של שני בני הזוג; ונטילת חלק משמעותי על ידי בן הזוג במשק הבית המשותף, הן במישור הפנימי של ניהולו והן באמצעות תרומה חיצונית לפרנסת המשפחה (פרשת סיטין, בפס' 6; פרשת פלונית, בפס' 25). בנסיבות ענייננו, מצאתי ממש בטענותיו של הנושה לייחוס כוונת שותפות למשיבים, שכן שוכנעתי כי כלל הסממנים האמורים התקיימו ביחסיהם של המשיבים. כך, נישואיהם של סוזן ודוד נמשכו למעלה מארבעים שנים (אף לפי גרסתו של דוד, לפיה השניים נפרדו בשנת 2005) ולהם שלושה ילדים משותפים; לא נטען כי מי מבין המשיבים היה נשוי לאחר קודם לכך; משק הבית התנהל, לפחות בתקופות שלפני הפירוד הנטען, על ידי שני הצדדים במשותף, תוך שסוזן מוסיפה לעבוד כגננת ולתרום חלקה במאמץ המשפחתי (עמ' 29 לעדות מר משה מלכה, פרוטוקול דיון מיום 27.4.2015):

חריג לחזקת השיתוף – חוב אישי

כאמור לעיל, הלכה היא כי על חובות בעלי אופי אישי מובהק – כגון הוצאות על רכוש פרטי נפרד – לא תוחל הלכת השיתוף בנכסים, ובן זוגו של הצד החייב לא יידרש לשאת גם הוא בתשלום חוב זה (פרשת סיטין, בפס' 10; פרשת גיברשטיין, בפס' 5). יחד עם זאת, לא מצאתי ממש בטענת דוד לפיה החוב נושא התובענה דנן עולה כדי חוב אישי מובהק של סוזן בלבד. החוב האמור מהווה חובו של בני, בנם המשותף של המשיבים, אשר הפך נחלתה של סוזן בעקבות ערבות אשר ניתנה על ידה לבני. לעניין זה טען דוד תחילה כי "כלל לא היה מודע לחובותיו של בני" עד למועד הגשת התביעה על ידי יהלומה (דהיינו, בשנת 2008), וכי רק בפעם אחת אוים הוא עצמו על ידי גורמים מן השוק האפור, כאשר בעקבות זאת שילם חוב של בני בסך 17,000 ש"ח (ס' 8 לתשובת דוד להמרצת הפתיחה; ס' 7-8 לתצהיר דוד; עמ' 10-11 לעדות דוד, פרוטוקול דיון מיום 27.4.2015). כמו כן, בהמשך עדותו טוען דוד כי לא שילם כלל כספים עבור בני לאורך השנים (עמ' 10 לעדות דוד, פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2015). ואולם, גרסה זו נסתרה על ידי דוד עצמו, שכן בד בבד צוין על ידו כי סייע לבני בגין חובותיו וכי בין השנים 2003-2006 שילם דוד ישירות לנושיו של בני סך הקרוב לשני מיליון ₪ (ס' 41 לתצהיר דוד; עמ' 18-19 לעדות דוד) וכי הוא וסוזן לקחו הלוואה יחד, על סך 110,000 דולר, על מנת לסייע לבני בחובותיו כלפי גורמים מן השוק האפור (עמ' 14 לעדות דוד, פרוטוקול דיון מיום 27.4.2015). במהלך עדותו, כאשר נשאל דוד האם לא שילם לנושיו של בני, השיב (עמ' 19 לעדות דוד):

דעתי היא כי יש בדברים אלו כדי לחזק דווקא את המסקנה לפיה דוד וסוזן התייחסו לאורך השנים לחובותיו של בני כעניין משפחתי, אשר שניהם שותפים לו. הן סוזן, והן דוד, אשר בניגוד לטענתו שוכנעתי כי ידע גם ידע אודות חובותיו של בני, לקחו הלוואות והעבירו כספים רבים לנושיו של בני, במהלך השנים, על מנת לסייע לו לצאת מן הסבך הכלכלי אליו נקלע. התרשמותי הינה אפוא, כי המשיבים עצמם לא ראו בחוב האמור כחובה האישי של סוזן, אלא בחוב אשר נבע כתוצאה ממעשיו של בנם המשותף ואשר שניהם נרתמו לאורך תקופה למאמץ להחזירו. בכך דומה כי לא הוכח בענייננו הבסיס הדרוש להחלת חריג החוב האישי להלכת השיתוף, ועל כן חזקה כי המשיבים שותפים שניהם לחוב זה.

מסקנתי מכלל האמור לעיל הינה כי הוכח קיומה של חזקת השיתוף ביחס לסוזן ולדוד וכי, מאידך גיסא, לא הורם נטל הראייה הדרוש על מנת לסתור החלת החזקה. משכך, שותף דוד גם לחובה של סוזן כלפי הנושה ויהלומה, אשר נפסק עובר למועד חתימת הסכם הגירושין. ואולם, האם חזקת השיתוף חלה בענייננו על כלל נכסיו של דוד ומאפשרת לנושה לפרוע מהם את חובו? כפי שאפרט להלן, דעתי היא כי התשובה לכך הינה בשלילה.

היקף תחולת חזקת השיתוף

במסגרת תובענה זו מבקש הנושה כי הלכת השיתוף בין המשיבים תוחל על כלל הנכסים הרשומים על שם דוד, ביניהם, דירת המגורים וכן נכסים מקרקעין נוספים בגני תקווה, בתל אביב, בחולון ובפתח תקווה.

דירת המגורים, בהיותה נכס בעל אופי משפחתי מובהק המהווה חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג, הוכרה לא אחת בפסיקה כבעלת מעמד מיוחד (פרשת שלם, בפס' 30):

..אכן, דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה, בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על-פי-רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג..

כך לדוגמא, נקבע כי השיתוף בדירת המגורים איננו מתגבש ב"מועד קריטי" ביחסיהם של בני זוג אלא נוצר כבר במהלך שנות נישואיהם (פרשת הורש, בפס' 27). במקרה דנן, בשים לב לכך ש"המועד הקריטי" לגיבוש השיתוף בנכסיו האחרים של דוד הינו גירושי המשיבים בשנת 2014, הרי שהשיתוף בדירת המגורים, אשר בה התגוררו השניים במשך שנים רבות ואף כיום, התגבש עוד בנישואיהם, וממילא במועד בו כבר נפסק החוב לטובת הנושה ויהלומה. כמו כן, נקבע בפסיקה כי מידת ההוכחה הדרושה להחלת חזקת השיתוף על דירת מגורים פחותה מזו הנדרשת להוכחת שיתוף בנכסים שאינם משפחתיים (פרשת סיטין, בפס' 6(ב); וכן ראו פרשת פלונית, בפס' 27: "על מנת לסתור את החזקה, בייחוד כאשר מדובר בדירת המגורים של הזוג, וכאשר דירה זו הינה הנכס העיקרי של המשפחה, כבמקרה דנן, נדרשות ראיות ממשיות וכבדות משקל", כאשר, כאמור לעיל, מגורי המשיבים בדירה במשך שנים רבות במהלך נישואיהם ואף בסיומם, וגידול ילדיהם בה, תוך דאגה משותפת למשק הבית, הביאוני לכלל מסקנה כי הרף הנדרש נעבר בענייננו, באופן בו מתקיים שיתוף בדירת המגורים בין דוד לסוזן.

לאור האמור לעיל התביעה התקבלה והבעל לשעבר יצטרך לשלם לנושה את החוב.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+