צרו קשר
ּ

הכאת ילדים

הכאת ילדים

מכות חינוכיות?

שלמה המלך, החכם מכל אדם, כותב בספרו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד) תפיסה זו אבד עליה הכלח, ורק אירוע חד פעמי, קל באופיו, יזכה ליחס של סובלנות יחסית.

מחקרים פסיכולוגיים וחינוכיים מראים כי השימוש בענישה מצד הורים, הגורמת לילדיהם כאב או השפלה, מזיק ואין לעודד אותו אלא להיפך. במקרים רבים, הגם שלא בכולם, ענישה קלה מתדרדרת עם הזמן לאלימות קשה יותר.

ענישה גופנית שראשיתה למטרות משמעת, מתדרדרת להתעללות שיטתית, המסכנת את שלומו של הילד. ענישה הגורמת כאב או השפלה כשיטת חינוך, עלולה לפגוע במיוחד בנפשו של קטין.

רוב ההורים שמשתמשים במכות פועלים כך, כתוצאה מאבדן שליטה ואבדן עשתונות ברגעים של כעס ועייפות. רק אחר כך הם מנסים להצדיק או לתרץ את העניין באידיאולוגיות פסולות. ברור לכולנו שאסור להשלים עם שום צורה של אלימות כלפי ילדים, כפי שלא נשלים עם אלימות כלפי עובדים, נשים, חיילים או עצורים.

במקום לעודד אצל הילד משמעת עצמית, עלולה היא לגרום לו נזקים פסיכולוגיים ניכרים. מקורבן אלימות עלול הילד המוכה להפוך בבגרותו לאדם אלים בעצמו וכפועל יוצא מכך לפגוע באחרים ולהיות הורה אלים בעצמו.

בית המשפט הביע לא אחת את דעתו כי אינו יכול ואינו רשאי לעצום עיניו מפני התפתחויות חברתיות ומהלקחים שהופקו ממחקרים חינוכיים ופסיכולוגיים אשר שינו את ההתייחסות באמצעי ענישה גופניים.

מעבר לכך שענישה מכאיבה או משפילה כשיטת חינוך היא אינה משיגה את מטרותיה באופן אמיתי וגורמת לילד נזקים גופניים ונפשיים, היא מפרה את זכותה הבסיסית של אוכלוסיית הילדים במדינת ישראל לכבוד ולשלמות הנפש והגוף. (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145).

 

פסיקה נאורה של בית הדין הרבני הקובע כי הכאת הילדים מהווה עילת גירושין כשלעצמה

הגדיל עשות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתיק מספר 940246 עת קבע בפסק דינו כי עצם הכאת הילדים מהווה עילת גירושין העומדת בפני עצמה ומזכה את האישה בחיוב בגט, באלו המילים:

"ניתן להבין את הסלידה של האישה מהבעל שבשל מעשיו – הכאת הילדים – אינו יכול להוות דמות אבהית מחנכת, בעיני האישה, כדברי המשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ה) שבה נאמר: "ולא הקפדן מלמד […]"

על היחס השלילי למכות של אב לבניו אפשר ללמוד מהסוגיה בתלמוד הבבלי מסכת מועד קטן (דף יז ע"א) שם מסופר על שפחתו של רבי שהרחיקה בנידוי אדם שהכה את בנו הגדול, וחכמים קיבלו דבריה ונהגו בנידוי כלפי אותו אדם.

להלן לשון הסוגיה: "שפחה של בית רבי, לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה […] דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול [שפחתו של רבי ראתה את אותו אדם שהכה את בנו הגדול] אמרה: 'ליהוי ההוא גברא בשמתא', דקעבר משום 'ולפני עור לא תתן מכשל' (ויקרא יט). [אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי כי עבר על 'ולפני עור לא תתן מכשֹׁל'] דתניא: '"ולפני עור לא תתן מכשל" – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר.'"

בסוגיה מתבאר שטעם האיסור להכות את הבן הגדול הוא משום שהאב המכה מכשיל בכך את בנו, ועובר על הלאו של "לפני עוור לא תתן מכשֹׁל".

רש"י בסוגיה מבאר שהמכשול לבן הוא בכך שקיים חשש שהמכה תביא את הבן לבעט באביו, ונמצא שהאב המכה מכשיל את בנו ובמקום לחנכו הוא מרחיקו ומחטיאו. אמנם הגרי"פ פרלא (בביאורו על ספר המצוות לרס"ג חלק ב עמוד נג) כתב שניתן לפרש שהמכשול הוא באופן מיידי שעם המכה של האב, מן הסתם, הבן מתקצף וזועף על אביו, ולכן ההכשלה נעשית מיד עם נתינת המכה. בזמן ההכאה האב מכשיל בוודאי את הבן בכך שהאב גורם לבן לזעום ולקצוף על אביו. הכשלת הבן אינה מוטלת בספק – אולי בעתיד יבעט הבן באביו, אלא קיימת הכשלה ודאית.

עוד מציין בית הדין כי דברי חכמים בנחת נשמעים, המכות והכעס אינם דרך החינוך הרצויה, יש בהם כדי להרוס את מטרת החינוך ולהשיג תוצאות הפוכות.

במקרה שנדון בתיק זה הבעל התנהג הפוך מהנדרש, הדבר מחזק את המאיסות שהאישה רוחשת לבעלה. הבעל הודה שלא היה מודרך ונהג באלימות כלפי ילדיו.

האישה אינה יכולה לסבול את דרך החינוך שהנהיג הבעל ואת האווירה שאותה השרה בבית. הבעל לא נהג כשורה והאישה מאסה בהתנהגותו. התנהגות הבעל גרמה לריחוק וניתוק בין הצדדים. האישה מאסה בדרך שבה הנהיג הבעל את הבית, ובצדק.

עוד קובע בית הדין כי אמנם לצורך חינוך הילדים על ההורים להציב לילדים גבולות. על אי הצבת גבולות נאמר בספר משלי (פרק יג פסוק כד): "חושך שבטו שונא בנו", אלא שיש למצוא את הדרך הנאותה לחינוך הילדים ולהצבת הגבולות בהתאם להבנת מצבם ותכונותיהם של הילדים ומצב הדור, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי פרק כב פסוק ו).

כך הם פני הדברים לדידו של בית הדין הרבני בפסק הדין שאוזכר לעיל, ואכן ראויה לשבח גישה ליברלית ומתקדמת זו.

 

ההלכה האזרחית באשר להכאת ילדים

בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין ראה בהכאת ילדים ו/או בני משפחה ככזו המחייבת תגובה עונשית מרתיעה. ראו למשל דבריו של כב' השופט רובינשטיין ב- רע"פ 8171/10 פלוני נ' מדינת ישראל: "… ובוודאי אין להלום טענות כגון 'מכות חינוכיות', תופעות שעל בתי המשפט לסייע לשירושן. בית משפט זה נתן דעתו בעבר לנושא ענישה גופנית למטרות חינוך במיוחד בפסק דינה המקיף של השופטת (כתארה אז) ביניש בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל… שם נאמר כי 'ענישה גופנית כלפי ילדים או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח, הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו'. דברים אלה מדברים בעדם… חשיבות המדיניות השיפוטית בנושא זה מוטעמת בכך, שהמדובר בסיטואציות ביתיות זמינות. מעבר לתהליכים חינוכיים נחוצים, על הכל לדעת, כי הורה המנצל את כוחו הפיסי ו'הסמכותי' העדיף לשם חינוך, שיש בו אלימות, תבוא ענישתו הפלילית."

עיון בפסיקה מלמד כי הענישה הנוהגת בעבירות אלימות כלפי בת זוג או כלפי ילדים שבוצעו בנסיבות דומות לנסיבות ביצוע העבירות על ידי הנאשם כוללת, בדרך כלל, רכיב מוחשי של מאסר בפועל או בעבודות שירות. ראו למשל רע"פ 1826/11 אהרון נ' מדינת ישראל (); רע"פ 7951/10 ניב נ' מדינת ישראל עפ"ג (ב"ש) 35613-08-11 פבריקנט נ' מדינת ישראל; עפ"ג (מרכז) 3230-03-11 מדינת ישראל נ' אוזטורק ; רע"פ 8171/10 פלוני הנ"ל; עפ"ג (ת"א) 35253-10-10 מדינת ישראל נ' עספור ת"פ (שלום פ"ת) 23864-08-12 מדינת ישראל נ' י"פ.

 

האמנה לזכויות הילד

בסעיף 19 של האמנה לזכויות הילד, שישראל חתומה עליה, כתוב: 'המדינות החברות ינקטו אמצעים תחיקתיים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית לסוגיה".

 

סייגים

אין בכך כדי לומר, כי כל ענישה חינוכית או אלימות של הורים כלפי ילדיהם הקטינים מקימה אישום פלילי בהכרח. להורה עומדות ההגנות הקבועות בחוק העונשין, הקובעות סייגים לאחריות פלילית בנסיבות מתאימות, ובהן ייכללו כל אותם מקרים של שימוש בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין או של אחרים.

בסייגים המוכרים לפטור מאחריות פלילית יש כדי לבטא הבחנה הולמת בין שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" שפסולה היא ואף אסורה, לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע נזק לילד עצמו או לזולתו, או לאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של ילד לשם שמירה על הסדר.

בנוסף, קיימות בדין הפלילי "מסננות" מספיקות, על-מנת שמקרים קלי ערך לא ייכנסו לגדרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהיעדר עניין לציבור, וכן מצויה בדין הפלילי הגנת "זוטי דברים", שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו. (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145.

ברור כי הכאה חד פעמית של קטין (ולא תוך כדי הפעלת אלימות קשה במיוחד) נחשבת למעשה שלא יצדיק הגשת כתב אישום כנגד ההורה שכן הוא חוסה בהגנת הזוטות וזאת להבדיל מדפוס התנהגות אלים, מתמשך ובלתי פוסק כלפי הקטין.

 

יש הבדל בין עבירה פלילית לבין מתן צו הגנה בתוך המשפחה

אין בעובדה שהכאה מסוימת של הילד אינה מגעת כדי איסור פלילי, כדי למנוע ממנה מלהוות עילה למתן צו הגנה או כדי להתיר אותה במסגרת הקשר הורה-ילד במסגרת הסדרי המפגש. גם אם מדובר ב"הכאה קלה", גם אם מדובר במעשה חד פעמי, על בית המשפט לשמור על הקטינים מפני הידרדרות לאלימות מתמשכת.

 

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916

 

 

 

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ