צרו קשר
ּ

הוראה בדבר יורש אחר יורש כיוצרת בעיות

הבעיות הנוצרות בשל ההוראה של "יורש אחר יורש"

בחוק הירושה-צוואות וירושות

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

השאלה המשפטית שעלתה לדיון בתמ"ש (ראשל"צ) 4111-03-12 א.ס נ' ת.ס, אשר נדון בפני כב' השופטת ורדה בן שחר היא האם רשאית הנתבעת, אלמנתו של המוריש, בעלה אשר נפטר לפניה, לבצע דיספוזיציה במקרקעין וביתרת הזכויות אשר ירשה מבעלה המנוח, בעקבות הצוואה ההדדית שערכו בני הזוג.

סעיף 54(א) לחוק הירושה התשכ"ה 1965 קובע כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה. נקודת המוצא של דיני הירושה היא כיבוד רצון המצווה וקיומו.

איך מפרשים צוואה?

בדנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני, נט (6) 653 נדונה הדרך הננקטת הנכונה והראויה לפירוש צוואה, שם נקבע כי פרשנות לשון הטקסט היא תחילת הדרך, אך בכך לא די, מאחר ועל מפרש הצוואה להתחקות גם אחר הנסיבות,הראיות החיצוניות, במידה ויש כאלה, כדי להגיע לתוצאה המשפטית הרצויה.

בפסק דין זה אומצה הגישה הפרשנית המרחיבה והגמישה יותר המגשימה את אומד דעתו של המצווה שאיננה מתבססת רק על לשון הטקסט והמילה הכתובה, אלא גם על הנסיבות החיצוניות.

בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 שהינו פסק דין מוביל בכל הנושא לפרשנות צוואה התווה כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) יריעה רחבה וכוללת ביחס לאופן בו יש לפרש צוואה.

הנשיא ברק התייחס הן לפרשנות במובנה הצר והן לפרשנות במובנה הרחב. באשר למובן הצר נקבע כי בפרשנות צוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה, שהוא "הגוף", והשני הינו אומד דעת המצווה, שהוא "הנשמה".

הנשיא ברק קובע כי במתח הפנימי בין שני יסודות אלו יש ליתן משקל מיוחד ל"נשמה", משום שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה.

בכך שונה הצוואה מכל טקסט משפטי אחר. בשונה מחוזה, צוואה היא פעולה משפטית חד צדדית בניגוד לחוזה שהוא דו צדדי.

נקודת המוצא איפה היא שרצון המצווה הוא האינטרס היחיד הראוי להגנה ואילו ליורשים או לכל אדם אחר אין כל אינטרס הסתמכות הראוי להגנה (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705).

המסקנה היא שכאשר בית המשפט לענייני משפחה מפרש צוואה עליו לתת משקל מכריע לכוונת המצווה, בין אם זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה ובין אם היא משתמעת מתוך הצוואה, זאת בהיעדר הוראות דין המורות אחרת (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330).

"יורש אחר יורש":

הצדדים ניסחו את הצוואה כך שהירושה תהייה על פי הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה דהיינו מנוח יכול לצוות לשניים במטרה שהשני יזכה במות הראשון במה שיוותר מהעיזבון לאחר מות הראשון כשהכלל הוא שהראשון יכול לעשות בעיזבון כבתוך שלו עד להגעת הרכוש ליורש השני.

וכפי שקבע כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 מלמד- התקופה שהעיזבון נמצא אצל היורש הראשון זוהי "תקופת ביניים" במהלכה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם) ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא איננו רשאי לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו.

עולה אם כן כי בהסדר "יורש אחר יורש" לא קיים איסור דיספוזיציה של הנכסים הנמצאים בידי היורש הראשון אך מצופה ממנו לשמור על הנכסים במידת האפשר עבור היורש שבא אחריו למרות שחובה זו איננה משפטית אלא חובה מוסרית בלבד (ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749 (וכן ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330).

באפשרות היורש הראשון לעשות בירושה שקיבל כבתוך שלו, כלומר ככל העולה על רוחו ועל פי שיקול דעתו והבנתו, וזאת מתוך פרשנות ברורה של סעיף 42 לחוק הירושה הקובע שהיורש ראשון הוא בעלים לכל דבר ועניין ויכול להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה" (ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278).

קביעה שונה מן המקובל באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש (טב') 2830/99 פלוני נ' אלמונית ואח' כאשר בפסק דין זה שניתן בתקופה שקדמה לחקיקת תיקון מס' 12, קבע בית המשפט כי קיימת החובה לשמר ולהותיר את הנכסים וזו חלה על בן הזוג שנותר בחיים וירש את עיזבונו של בן הזוג.

שם נקבע כי אכן הוראת "יורש אחר יורש" לפי סעיף 42 לחוק הירושה, איננה מטילה על היורש הראשון מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, אלא, כאשר נערכו צוואות הדדיות, מעשה אשר יצר אינטרס הסתמכות, ואזי יש ליורשת הראשונה חובה משפטית לשייר את הרכוש. בית המשפט לענייני משפחה קבע שם כי אפשר לראות ביורשת הראשונה כמי שמחזיקה בנכסים בנאמנות וקבע שמעמד היורש השני הוא מעין קנייני.

קביעה זו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, לא נבחנה בערכאה גבוהה יותר ואין היא התוצאה המקובלת והשגרתית במרבית פסקי הדין המותירים ליורש הראשון את החירות לעשות ברכוש כבתוך שלו, בהסתייגות שאין הוא יכול להורישו לאחרים, אך כל עוד הוא בחיים יכול הוא לעשות ברכוש שירש מבן הזוג שנפטר ראשון ככל העולה על רוחו.

עיקרון תום הלב:

בע"א 4402/98 מלמד עמד הנשיא ברק (כתוארו אז) על עקרון תום הלב בדיני ירושות הצביע על כך שביטול צוואה על ידי היורש הראשון כאשר היורש השני מסתמך עליה הינה פעולה מחוסרת תום לב הנוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והחלה גם על פעולה משפטית (כגון צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).

אפשר להבין מהאמור לעיל כי כאשר המטרה היחידה של הפעולה היא לפגוע ביורש השני- יש למנוע מהיורש לעשות כן.

ישנם מלומדים הסבורים כי הדרה של היורש השני מן הירושה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההסתמכות שעליו מבוסס רעיון הצוואות ההדדיות וכי זוהי חתירה תחת אומד דעתם המשותף של המצווים, שקבעו בצוואותיהם ההדדיות הסדר של "יורש אחר יורש".

על כן לדעתם של מלומדים בהסדר של "יורש אחר יורש" בצוואות הדדיות, להבדיל מהסדר דומה בצוואות שאינן הדדיות, ראוי להחיל כלל, לפיו אין המצווה שנותר בחיים (היורש הראשון) לאחר שירש את עזבונו של המצווה שנפטר, רשאי להתנהג ברכוש כמנהג בעלים, אלא שומה על בית המשפט להניח כי אומד דעתם של המצווים הינה שהמצווה שנותר בחיים יותיר את הרכוש שיש ליורש השני שנקבע בצוואות הדדיות של המצווים, אלא אם כן צוין אחרת בצוואות ההדדיות.

גישה זו מעוררת בעיה שכן היא עומדת בניגוד לזכות הקניין, אותה זכות הקיימת ליורש הראשון, ואשר יכולה להגביל אותו בפעולותיו ואף לגרור ביקורת אחר שיקול הדעת שמפעיל היורש הראשון בפעולותיו ברכוש שירש עד כדי מניעה ממנו לעשות ככל העולה על רוחו ברכוש שהוא בעצם קניינו.

זאת ועוד, ישנם מקרים בהם נזקק היורש הראשון לממש את כל הרכוש על מנת לממן בית אבות ברמה גבוהה או טיפול רפואי מציל חיים. האם גם אז אפשר יהיה לטעון כי היורש הראשון נהג שלא כדין? ככל הנראה התשובה לכך תהא שלילית.

המסקנה איפוא שהגישה השרירה וקיימת כיום שהיורש הראשון במתווה של צוואה הדדית שחל בה הסדר של "יורש אחר יורש" רשאי להתנהל כפי הבנתו ושיקול דעתו ורשאי לנהוג מנהג בעלים ברכוש שירש מבן הזוג שנפטר, אך יחד עם זאת – מוטלת עליו חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש.

במקרה הנדון בתיק זה, עסקינן בצוואה שנערכה במסמך אחד על ידי המנוח והנתבעת. הצוואה הוכתרה בכותרת "צוואה הדדית" ולא רק הכותרת שלה אלא גם ההוראות המהותיות שבה קובעות הסדר מקביל בין המנוח לנתבעת בעת פטירתו של כל אחד מהם לגבי רכושם המשותף ועל כן ברור שבצוואה הדדית עסקינן.

בית המשפט דוחה את טענת הנתבעת לפיה לא מדובר בצוואה הדדית מתוך כך שקיימת הוראה בצוואה הדנה בזכות המנוח ובזכותה לשנות את הצוואה בכל עת.

ההוראה הנטענת ובייחוד הסיפא שלה עוסקת באפשרות לביטול צוואה בעוד היא והמנוח היו בחיים. מאחר והצוואה נערכה ונחתמה לאחר תיקון 12 לחוק הירושה הרי שסעיף זה הוסף לצוואה בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 8א(ב)(1) לחוק הדן באפשרות זו ובדרישה להודיעה על השינוי לצד שכנגד בעוד בני הזוג בחיים. לא נקבעה כל הוראה דומה ביחס לשינוי הצוואה לאחר מות אחד מבני הזוג ומכאן שיש לדחות את הטיעון המשפטי של התובעת בנקודה זו.

לאור האמור לעיל ומאחר ובצוואה הדדית עסקינן הרי שיש להגן על הסתמכות המנוח על כך שהנתבעת תקיים את רצונם המשותף והוא להוריש לשלושת ילדיהם בצורה שווה 80% מהנותר מעיזבונם ואת 20% הנותרים לגמ"ח.

ההסדר של "יורש אחר יורש" המופיע בסעיף ה' לצוואה נכתב ביחס ליורש השני לאחר מותו של בן הזוג היורש.

בהתאם לפסיקה שצוטטה לעיל הנתבעת ירשה את כל עיזבונו של המנוח ולא ניתן להגביל אותה לעשות בעיזבון אלא על פי הבנתה ושיקוליה אך קיימת לגביה לפחות חובה מוסרית לפעול עם הרכוש שקיבלה בהגינות ובתום לב ולא לפגוע בצורה מכוונת מתוך הרצון לפגוע בזכויות התובע – בנה עמו הסתכסכה – פגיעה בזדון .

הנתבעת הבהירה בתחילת עדותה כי המטרה של מכירת הרכוש לבתה ולבעלה נבעה מביטחון לעתידה וזאת בידיעה שהבת תטפל בה ותשמור עליה עד אריכות ימים. מנגד הבן הגיש תביעה כנגד האם בעוד אביו-בעלה בין החיים ודרש כי הוא עצמו ימונה לאפוטרופוס לאב וגרם לה לתחושת פגיעה קשה, ולגישתה ולדידה פעל בחוסר תום כלפיה כשביקש להתמנות לאפוטרופוס על רכוש אביו וגופו למרות שהיא הייתה האדם הראוי, המתאים והטבעי לקבל על עצמו את התפקיד, מה שבסופו של דבר קרה בפועל, לאחר מאבקים משפטיים.

לגישתה של הנתבעת התובע עמד על רצונו לשמש כאפוטרופוס של אביו במטרה לגזול את רכושו וזוהי טענה שלא נסתרה על ידי התובע-הבן.

אם כך הם פני הדברים, קובע בית המשפט כי מדובר בתובע חסר תום לב ואולי ניתן להבין מכך גם את עמדתה של האם שרצתה להבטיח את עצמה ואת עתידה על ידי כך שתתגורר בסמוך לבתה ובכספי התמורה ממכירת הדירה לבתה תוכל להשתמש עד אחרית ימיה. החלק השיורי יעבור לאחר לכתה ליורשיה וביניהם לתובע ולגמ"ח, בהתאם לצוואה ההדדית.

לאור התנהגותו של הבן תביעתו נדחתה, ואולם ניתן להבין מפסק הדין כי לו הבן היה מתנהג אחרת כלפי אמו – יתכן ותוצאת פסק הדין הייתה אחרת, ובית המשפט היה עשוי במקרים מסוימים למנוע מהיורשת הראשונה – בת הזוג – לאיין את חלקו של בעלה בנכסי הירושה.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ