צרו קשר
ּ

הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של מחר – על ההבדל בין קללות וגידופים לבין הוצאת לשון הרע

הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של מחר

על ההבדל בין קללות וגידופים לבין הוצאת לשון הרע

מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. (תהילים לד, 13-14).

הפסיקה מבחינה בין קללות וגידופים לבין לשון הרע

קיימת הבחנה ברורה בין ויכוח בו צד או שני הצדדים מחליפים ביניהם עלבונות קללות או גידופים לבין הוצאת לשון הרע. עסקינן בשני עניינים נפרדים לחלוטין כך שבעוד שקללות עלבונות גידופים וכיוצ"ב – בחלק גדול מן המקרים אך לא בכולם – אינם מזכים בפיצויים, הרי שלשון הרע והוצאת דיבה, עשויים לגרום לחיוב המעוול בתשלום פיצוי, אף ללא הוכחת נזק כלשהו.

במקרים מיוחדים גם קללות עלבונות וגידופים יזכו את הנפגע בפיצוי כספי אך בחלק הארי של המקרים, בית המשפט אינו רואה בכך עילה מספקת לפסיקת פיצוי גם אם יש לו ביקורת על הסגנון, השפה והרמה התרבותית של ניהול הויכוח בין צדדים נצים.

גישת בית המשפט העליון לגידופים וקללות

בהליך בו תבע איתמר בן גביר, פעיל הימין את העיתונאי דנקנר, אשר כינה אותו נאצי, נקבע כי גידופים, קללות והתרסות אינם בהכרח עשויים לבוא בגדר לשון הרע. נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב (2) 183), וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי".

יחד עם זאת סינון קללה כלפי אדם, אפילו קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. עוד נקבע כי קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן.

ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם קשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות – לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.

סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעילגי הלשון, שהם תכופות גם אנשים קשי יום. שפתם של אלה אינם בעלת ערך פחות על פי קביעת בית המשפט.

הנתבעת, מנהלת חנות הלבשה תחתונה טענה בפני אנשי הביטחון כי הלקוחה לא נורמלית.

במקרה אחר, עסק בית המשפט בהידרדרות ויכוח בין לקוחה לבין מנהלת חנות על האפשרות להחזיר חלוק שנרכש והוחזר לחנות ללא האטיקט, ואשר גלש לפסים בלתי סבירים והוביל גם לתביעה של הלקוחה כנגד מנהלת החנות אשר כלפיה נטען כי ציינה בפני אנשי הביטחון כי הלקוחה "לא נורמלית".

מנהלת החנות הסבירה בעדותה, כי אמרה שהתנהגות התובעת הייתה לא נורמאלית, בנוסף נקבע כעובדה הנתמכת מעדויות שני הצדדים שאין מחלוקת שלפני הוצאת התובעת מהחנות, הזהירה אותה מנהלת החנות כי בכוונתה להזמין אנשי הביטחון, וזו לא שעתה לבקשתה ולא יצאה מן החנות.

בית המשפט במקרה זה לא זיכה את התובעת בכל פיצוי בציינו, כי גם אם היה מקבל את גרסת התובעת כי נאמר עליה כי היא לא נורמאלית, עדיין אין באמירה זו ובהקשר הדברים, משום לשון הרע, זאת משום שקללות רחוב אינן עולות כדי לשון הרע, וכלשונו של בית המשפט בפסק הדין: הן בדרך כלל חלק מתת-תרבות, הן בוודאי אינן לשון הטוב. כל ביטוי נבחן במשפחת משמעויותיו, הקשרו של המשפט, והצדדים לו, שכן שונה האמירה של פסיכיאטר בחוצות על מאן דהוא כי הוא לא נורמלי או חולה נפש, לבין אמירת אדם על אחר, בין בשיח רגיל ובוודאי בשיח רועם, אף אלים משהו, בשעת כעס .

במקרה זה אפשר לומר שההתנהגות לא נורמלית או לומר על הלקוחה כי היא לא נורמלית – מוכרת כדרך לשונית להבעת אי-תקינות, להבעת ביקורת על התנהגות קיצונית שאין בה היגיון, שהיא חריגה ולא מתאימה במילים שגורות בפי רחוב.

התבטאות זו אינה מהווה לשון הרע.

אם בית משפט יפצה בגין קללות או גידופים יהיו בתי המשפט מוצפים בתביעות מסוג זה, מה גם שקללות וגידופים הינם חלק מהחיים במדינה.

ברוח דומה נפסק גם בת"ק 17253-11-12 קורל נ' לימור, מפי השופט טל חבקין באלו המילים: מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים.

מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן.

זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (אורי שנהר דיני לשון הרע 132 (1997)).

לדידו של בית המשפט כאשר הדברים נאמרים בעידנא דריתחא, כשאינם מותירים חותם, ולכל היותר מסבים אי-נעימות רגעית וחולפת – בנסיבות המתאימות ראוי לקבוע שמדובר בעניין של מה בכך שאדם בר דעת לא היה בא בתביעה בגינו (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] החל על עוולה לפי חוק איסור לשון הרע לפי סעיף 7 לחוק).

פסיכי, משוגע וצריך אשפוז אינם ביטויים המצדיקים פסיקת פיצויים

ביטויים קשים מאלה שנאמרו במקרים אחרים כגון "פסיכי" או "איזה משוגע זה" או "יש לו בעיה בראש" לא הוכרו כלשון הרע, ועל דרך העקרונות האמורים יחשבו אך ורק כשיח קשה, אך לא ככזה המקיים לשון הרע. וראה לעניין זה את פס"ד גיא פלג 13591/07 וכן פס"ד ת"א ( ירושלים ) עטיה נ. בניטה 1594/06 בנוגע למלים זונה משוגעת, וכן פס"ד 6685/02 דוידוביץ יהונתן נ. שנקר ציונה, וכן בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269.

בביטויים אלו אין כוונה לממצאים קליניים בדבר שפיותו של אדם אלא סלנג ירוד בלבד ולא יותר מאשר התבטאות בלתי ראויה

הסיבה העיקרית לאי הכללתם של אלו בגדר לשון הרע, היא גם מתחום הלשון העברית, הסלנג, התרבות ופעריה, וכן משום שאין מדובר ברצון לקבוע ממצא קליני או פסיכיאטרי, וכי מדובר יותר במעין ביטוי רחוב או קללה או תיאור במילה נחותה של סיטואציה לא סבירה.

כך בפי ההמון. במקרה של התלהטות הרוחות הדרישה לשיח דיפלומטי אינה ריאלית ותגובה לחשש אלימות אינה מציאותית, הגם שאוזן המכבדת עצמה תרחק מביטויים אלה וחמורים מאלה, שלא הוכרו כלשון הרע .

בית המשפט אינו אמור להוות תחליף למוסד חינוכי ולהתייחס לכל דו שיח נמוך או ירוד בין אנשים.

בית המשפט קובע, כי אינו מוסד חינוכי ויומרה זו סופה להכליל במסגרתה מאות אלפי תביעות בגין כל שיח ירוד בין אנשים הניצים זה לזה.

קשה לכותבת שורות אלו לקבל גישה זו. בית המשפט אינו בית ספר, אבל בהחלט הוא מוסד מעין חינוכי המתווה בין היתר גם נורמות של התנהגות, ופסיקת בית המשפט יכולה ואולי אף צריכה לשמש כעמוד הענן ועמוד האש. כך צריך בית המשפט להתוות את הדרך הנכונה להתנהגות, למוסר ונורמות של דפוס השיח בין בני אדם.

בדין העברי עבירה על איסור לשון הרע נחשבה מהחמורות ביותר.

אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים, גלוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר… ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת, האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו". (דעות ז, ג)

בפס"ד קורל נאמר, כי בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המתמקד באופן שבו אדם רגיל היה מבין את הפרסום. לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר שעמו היא מותירה את מי שנחשף אליו.

כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע, עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם על בסיס מכלול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 751/10 דיין אורבך נ' פלוני).

מפגר, מטומטם ולא נורמלי וגם פסיכופט הם ביטויים שגרתיים וחלק מהחיים. הם שפה זולה אך אין בהם עבירה על איסור לשון הרע

לא פעם ולא פעמיים נעשה שימוש בביטויים כגון: מפגר, מטומטם, לא נורמאלי, דפוק, שרוט, חולה נפש, "פסיכופאט", ואף יותר מאלו שלא במשמעות של תוצאות הבדיקה הקלינית, אלא כאמירות רגילות של לשון הרחוב שמשמעותן: התנהגותו אינה סבירה באופן קיצוני, ירד מהפסים ההתנהגותיים המקובלים, הגזים עד כדי אובדן עשתונות, פעל ללא מחשבה, חרג מהרגיל ועוד ועוד פרשנויות רחבות .

מהו הגבול הראוי בין שפה זולה וכינוי תת שפה לפגיעה והכפשה של אדם?

לפי חוק איסור לשון הרע דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות אדם, הוא דבר לשון הרע. כמו כן, פרסום יכול שיהיה במגוון דרכים – בכתב, בעל פה, דרך ציור או מוסיקה וכדומה (סעיף 2 לחוק).

בהתאם להוראות החוק, אפשר שקללות וגידופים שנאמרו לחלל האוויר יהוו פרסום (כי כאמור נאמרו בעל פה) ואם פגעו והשפילו מישהו אף יוגדרו כלשון הרע. עם זאת, חשוב לדעת שלא כל קללה תקים עילה לתביעה בגין לשון הרע. בית המשפט הכיר במקומות מסוימים בגידופים ובקללות כלשון הרע, אך הדגיש שאין הדבר מוחלט, ועל כל מקרה להיבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו –

כלומר, לא כל גידוף יוגדר כ"לשון הרע".

אם כך, כיצד נדע מתי קללה תהווה לשון הרע?

המבחן האובייקטיבי

המבחן לפי חוק איסור לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. היינו, אין לבדוק כיצד חש האדם אליו הופנו הקללות או הגידופים, אלא כיצד החברה רואה את מה שנאמר, כלומר נבדוק את התוצאות החברתיות. מבחן זה מוכר גם כמבחן האדם הסביר.

לכן, ייתכן מצב לכאורי שבו אדם ספציפי כלל לא נפגע מקללה שהופנתה כלפיו. אך, החברה רואה בה כה חמורה ותוגדר כלשון הרע. התוצאה היא שלפי חוק איסור לשון הרע, האדם יוצר הקללה יתבע בנזיקין לפיצויים ואולי אף יועמד לדין פלילי (בהתאם לנסיבות העניין).

מבחן עזר

כמו כן, קיים מבחן נוסף שהוא מבחן עזר לבחינת השאלה שהוצגה לעיל – מבחן אמיתות הדברים: אין חובה שהקללות או הגידופים שנאמרו יהיו נכונים ומדויקים, אלא יש לבחון האם ביכולתם ליצור תדמית שלילית על אדם.

לדוגמא, אם אדם מכנה אישה ברחוב "בת זונה", כל אדם יידע שמדובר בקללה ולא בדבר אמת. במקרה כזה, כנראה שלא תקום עילת תביעה בלשון הרע.

אבל, אם אדם יכנה את אותה אישה מכוערת או משוגעת, אפשר שמבחינה עובדתית אולי הדברים אינם מופרכים לחלוטין ואז ייתכן שיש מקום לבחון האם מדובר בעילה לתביעת לשון הרע.

יתירה מכך, אם אדם יכנה אחר כינוי גנאי המתייחס למוצאו של האדם, לפי סעיף 1(4) לחוק איסור לשון הרע הוא ביזה אותו בשל מוצאו, וזו טענה עובדתית אשר אפשר ותוגדר כלשון הרע.

לעומת זאת, היו מקרים בהם במסגרת ויכוח סוער, שני הצדדים זרקו לאוויר גידופים וקללות אחד כלפי השני, שגם אם יכולים היו להתפרש כ"חצאי אמיתות" והאדם הסביר היה נפגע מהם, בית המשפט לא ראה בהם לשון הרע. יוזכר שוב, כי חשוב לזכור שמדובר בעניין פרטיקולארי שייבחן ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות.

בית המשפט כבר קבע במקרים שונים, כי קללות וגידופים מהווים לשון הרע, מכיוון שנסיבות המקרה הצביעו על כך. עם זאת, בית המשפט אינו מקבל בקלות תביעות לשון הרע בגין קללות וגידופים .

הסיבה לכך היא שהתדירות בה אנשים משתמשים בקללות בישראל גדלה מאוד בשנים האחרונות, ואי אפשר שבאופן גורף כל קללה תוכר לשון הרע.

כדי שלא תיווצר הצפה של בית המשפט בתביעות לשון הרע בגין קללות (מה שיביא לבזבוז משאבים שיפוטיים יקרים), הוא בוחן תביעות כאלו במשורה ואינו ממהר להעניק סעדים בגינן.

דוגמאות למקרים בהם בית המשפט ראה בגידופים לשון הרע:

ערעור אזרחי (ב"ש) 1010/09 פחימה נגד דלילה: הנתבעת כינתה את התובעת "שרמוטה וזונה" וטענה שהתובעת הגיעה למעמדה כי "פתחה רגליים". בית המשפט קבע שהאמירה היא בגדר קביעה עובדתית שפגעה בתובעת והשפילה אותה. אלו ששמעו את האמירה יכולים היו לפרשה כאילו התובעת קיבלה את העבודה בה היא עובדת לא בזכות יכולותיה המקצועיות או כישוריה, אלא בשל דברים אחרים שאינם רלבנטיים. לכן, בית המשפט קבע כי מדובר בלשון הרע וחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת ב-15,000 ₪.

ת"פ 2594/89 פרץ נגד פוטולצקי: הנתבע כינה את התובע "טיפש שבטיפשים". בית המשפט קבע, כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע, ומהווים לשון הרע. הנתבע חויב בפיצוי התובע בסכום של 30,000 ₪.

סיכום

לעיתים קללות גידופים עלבונות וכינויים מעליבים נותרים כאלו ואין הם מהווים לשון הרע גם אם הם חורגים מגבול הטעם הטוב.

לעיתים אחרות גם קללות וגידופים יהוו עילה להגשת תובענה בגין לשון הרע.

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ