האם ניתן להגיש בג"צ על החלטת בית המשפט לענייני משפחה

האם ניתן להגיש בג"צ על החלטת בית המשפט לענייני משפחה

 

 

האם ניתן להגיש בג"צ על החלטת בית המשפט לענייני משפחה

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

 

העותרת, ילידת 1958, תושבת ישראל, נישאה למשיב בשנת 1979 כדת משה וישראל. לבני הזוג לשעבר שני ילדים בגירים, ואת שהותם חילקו במהלך השנים בין ישראל ובין דרום אפריקה, מדינת מוצאו של המשיב. עם הזמן גבה טורא בין בני הזוג. הם חלוקים ביניהם על הנסיבות שהובילו לכך, כאשר כל אחד מאשים את זולתו בחוסר נאמנות ובהאשמות נוספות שאין צורך לפרטן. העותרת טענה גם כי חוותה אלימות רבה מצד המשיב, במהלך שנות נישואיהם. מכל מקום, אין מחלוקת כי בשנת 2005 עזבה העותרת את דרום אפריקה וחזרה לישראל. כשנה וחצי לאחר מכן פתחה העותרת בהליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 31730-06), בין היתר לשם הסדרת הזכויות הרכושיות בין הצדדים, ובכלל זה גם הכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף בסניף בנק הפועלים, באבן יהודה (להלן: "החשבון" ו"הבנק", בהתאמה). כתב התביעה הומצא אל המשיב אל מקום מושבו מחוץ לגבולות המדינה, וביום 1.8.2007 קבע בית המשפט, לאחר מספר בקשות שהוגשו בעניין זה, כי ההמצאה נעשתה כדין. הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן מייגע בנוגע לנוסחו של הסכם הגירושין, ואולם המשיב לא הגיש כתב הגנה לבית המשפט לענייני משפחה. על-פי הנטען בעתירה, מחמת העדר שיתוף הפעולה מצד המשיב, ולאחר מספר התראות שנשלחו לו, הגישה העותרת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 17.10.2007 נתקבלהבקשת העותרת, וניתן פסק דין נגד המשיב, לפיו, בין היתר, הועבר החשבון, על כל הכספים המצויים בו, לבעלותה הבלעדית של העותרת.

 

כ-8 שנים לאחר מכן, ביום 22.7.2015, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול פסק הדין. בבקשתו הרחיב המשיב על אודות הנסיבות שהובילו לגרסתולפרידת בני הזוג ולעזיבתה של העותרת את הבית המשותף. בין היתר טען המשיב, כי העותרת חזרה לישראל ללא הסבר ותוך שרוקנה את חשבון הבנק המשותף שלהם בדרום אפריקה והותירה אותו בלא כלום. כמו כן נטען כי משחזר המשיב לביקור בישראל נחרד לגלות כי כל הכספים שהיו בחשבון בישראל, בסך 600,000 ₪, נמשכו מהחשבון במהלך שנת 2007 וכי החשבון נסגר. זאת, על אף מצג שהוצג לו לטענתו על-ידי פקידי הבנק בשנת 2007, לפיו לא תבוצע כל פעולה בחשבון ללא הרשאתו. עוד טען המשיב כי מקורם של הכספים בחשבון הוא בירושה שקיבל מהוריו. לטענתו, רק לאחר חקירה ובדיקה גילה את דבר קיומו של פסק הדין שניתן בהעדרו. המשיב לא הכחיש כי ידע על אודות התביעה שהוגשה, אך לטענתו הבקשה למתן פסק דין בהעדר הוגשה תוך כדי ניהול משא ומתן ותוך כדי הטעייתו כי התביעה "מוקפאת" באותו זמן. את השיהוי הרב בהגשת הבקשה תלה המשיב באותו משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אשר לטענתו נעשה באופן בלתי הגון מאחר שלא היה מיוצג. כמו כן טען המשיב כי עומדות לו טענות טובות המקימות לו סיכויי הגנה בתביעה, באופן שיוביל לכל הפחות לחלוקת כספים שווה בין הצדדים.

 

העותרת התנגדה לבקשה, בטענה כי זו הוגשה באיחור ניכר וללא כל נימוק להניח את הדעת לגבי הסיבה לכך. עוד טענה העותרת כי אין חולק על כך שכתב התביעה הומצא כדין למשיב, וכי אין לו טענות טובות מדוע לא ראה לברר מעולם מה עלה בגורלו של החשבון והכספים שהיו מופקדים בו. העותרת טענה טענות נוספות לגופו של עניין בדבר היחסים הממוניים בין הצדדים, מקור הכסף המצוי בחשבון ושווי הנכסים שהותירה אחריה בדרום אפריקה, המשיב השיב לטענות אלו, ואולם בנסיבות העניין ולאור טיבה של העתירה דנן, לא מצאתי כי יש מקום להאריך בכך.

 

ביום 30.11.2015 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה, והורה על ביטול פסק הדין. בהחלטתו קבע, כי לאחר שעיין בכתבי הטענות ובפסיקה שצורפה להם, הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות הקיימות יש להעדיף את שיקולי הצדק על פני עקרון סופיות הדיון, וזאת על אף הקושי בביטול פסק דין שניתן לפני כ-8 שנים ואשר בוצע זה מכבר. בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), המועד הקובע להגשת בקשה לביטול פסק דין הוא בתוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין למבקש, וכי בענייננו חלף פרק זמן ארוך בהרבה. כמו כן, כך נקבע, אין מדובר בפגם שנפל בהליך השיפוטי, ולפיכך שאלת הביטול נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה – בחינת הסיבה שבגינה ניתן פסק הדין, וכן סיכויי הצלחת המבקש במידה ויבוטל פסק הדין. אשר לשיקול הראשון קבע בית המשפט כי כתב התביעה הומצא למשיב כדין וכי הלה לא הסביר את סיבת המחדל לאי-הגשתו של כתב ההגנה במועד, או לכך שלא בירר מה עלה בגורל התביעה במשך שנים. עם זאת, קבע בית המשפט, בנסיבות העניין מתעורר החשד כי אכן פסק הדין לא הובא לידיעתו של המשיב, עד לעת האחרונה. כמו כן, המשיב לא הראה כי זלזל בחובתו כבעל דין, אלא לכל היותר לקתה התנהלותו ברשלנות. אשר לשיקול השני בדבר סיכויי ההגנה של המשיב לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי כחלק מהמשא ומתן בין הצדדים נדון במפורש גם גורלם של הכספים המצויים בחשבון, וכי באף שלב לא דובר על כך שהעותרת תקבל את מלוא הסכום. לאור זאת ציין בית המשפט כי התנהלותה הדיונית של העותרת מותירה תחושה לא נוחה, וכי קיים סיכוי סביר כי אילו בית המשפט היה נדרש בזמנו לשאלת חלוקת הכספים, לא היה מגיע למסקנה דומה. משכך, קבע בית המשפט, כי קיימים למשיב סיכויים לא מעטים להצלחת הגנתו. בהתחשב בנסיבות מיוחדות אלו ובזכות החוקתית של הגישה לערכאות, קבע בית המשפט, כי יש להעדיף את בירור התובענה ועשיית הצדק בין הצדדים, ולאפשר למשיב לקבל את יומו בבית המשפט. בד בבד, הטיל ביתהמשפט על המשיב גם הוצאות בסך 4,000 ₪, וזאת בגין השנים הרבות שחלפו ומחדליו הרבים של המשיב.

 

ביום 22.12.2015 הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה הודעה על החלפת ייצוגה המשפטי וכן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה על ביטול פסק הדין. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 23.12.2015, בה צוין כי על-פי סעיף 1(7) להוראות הצו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה מעין זו. כמו כן העיר בית המשפט כי ממילא הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור נתונה אך ורק לערכאת הערעור.

 

מכאן העתירה דנן, בגדרה טוענת העותרת כי בית המשפט לענייני משפחה טעה כאשר בּיכּר את ביטולו של פסק דין חלוט, אשר ניתן לפני כ-8 שנים ואשר ביצועו מומש. העותרת טוענת כי בהחלטת בית המשפט לא ניתן די משקל למחדליו החריפים של המשיב, לעיקרון סופיות הדיון ולאינטרס ההסתמכות של בעלי הדין. העותרת טוענת כי תקופת ההתיישנות חלפה עברה זה מכבר, וכי ההחלטה על ביטול פסק הדין עלולה לגרום לה נזק רב, הוצאות כספיות כבדות ונחיתות דיונית-ראייתית. העותרת טוענת שמכל האסמכתאות שאליהן הפנה המשיב בבקשה לביטול פסק הדין עולה כי פרקי הזמן של האיחור בהגשת כתב הגנה עמדו על שבועות ספורים בלבד, ולא שנים ארוכות כבענייננו. עוד טוענת העותרת, כי התצהיר שצירף המשיב לבקשה לא אומת כדין לפני אחד מהנציגים הקונסולאריים של מדינת ישראל, אלא באמצעות הפקסימיליה. גם לגופו של עניין נטען כי המשיב אינו דובר אמת, וכי ידע בפועל על מימושו של פסק הדין, ומכל מקום יכול היה לדעת על כך בקלות רבה. למעשה, טוענת העותרת, יש בהתנהלותו של המשיב משום עצימת עיניים וזלזול מכוון ומופגן בהליכים המשפטיים שיזמה, בדומה לסירובו לחתום על גט פיטורין. העותרת מוסיפה טענות בנוגע לסיכויי ההליך, שהם לדבריה "נמוכים ביותר". לבסוף טוענת העותרת כי העניין שלפנינו מתאים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, וזאת על אף הוראות הצו האוסרות זאת. לטענת העותרת, הצו עוסק בהחלטות "ניהוליות-דיוניות מובהקות", אשר סיכוייהן להשפיע על תוצאת ההליך נמוכים ביותר, ולפיכך לא ניתנת בהן ברגיל רשות לערער. עם זאת, כך נטען, ענייננו שונה בתכלית, שהרי ההחלטה על ביטול פסק הדין היא החלטה מהותית ביותר הגוזרת על העותרת לערוך דיון משפטי מחודש, בחלוף שנים ארוכות. לפיכך, טוענת העותרת, ההחלטה איננה מתיישבת עם התכלית הנורמטיבית של הוראות הצו, והיא שגויה לגופה. היא גם מביאה לניהול הליך שלם בדרך שגויה, תוך שינוי מקצה לקצה של זכויות וחובות הצדדים. בנסיבות אלו סבורה העותרת כי יש מקום למתן הסעד המבוקש על-ידה.

 

לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, וזאת גם מבלי להיזקק לתגובה.

 

העותרת מבקשת לשנות החלטה שניתנה על-ידי בית משפט מוסמך, הוא בית המשפט לענייני משפחה. ואולם, כידוע, השגות על החלטות בית המשפט לענייני משפחה אינן נדונות ככלל על ידי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים, פ"ד מא(4) 683 (1987); בג"ץ 4630/15 אדלר נ' בית המשפט לענייני משפחה באשדוד [פורסם בנבו] (12.7.2015); בג"ץ 6981/12 פלונית נ' משרד הרווחה [פורסם בנבו] (18.12.2012);  בג"ץ 4481/15 פלוני נ' בית המשפט לענייני משפחה בנצרת [פורסם בנבו] (12.6.2015); בג"ץ 5997/14 פלוני נ' בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א [פורסם בנבו] (16.11.2014)).

 

בענייננו, הגדילה העותרת לעשות – לא רק שהיא מבקשת סעד מערכאה שאיננה ערכאת הערעור המוסמכת, אלא שהיא עושה כן בחלוף המועד הרגיל להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, ובידיעה כי ההחלטה דנן היא מסוג ההחלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור. לטענתה, נסיבותיו החריגות של העניין מצדיקות את מתן הסעד המבוקש, וביטול החלטת בית המשפט לענייני משפחה. איננו סבורים כך.

 

אכן, בהתחשב בשנים הארוכות שחלפו מאז מתן פסק הדין, הרי שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה איננה החלטה פשוטה, ובנסיבות העניין יתכן והיה ניתן גם להחליט אחרת. איננו מביעים עמדה בסוגיה זו, לכאן או לכאן. עם זאת, סעיף 1(7) לצו כולל בהחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור גם "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". הוראות מחוקק המשנה בעניין זה הן מפורשות, וחזקה אפוא על בית המשפט כי יכבדן (ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה, [פורסם בנבו] פסקה 13 (27.11.2014); רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 11 (21.10.2014)).

 

אמנם, יש אשר קבעו, כסברת העותרת, כי הוראות הצו מיוחדות להחלטות בעלות אופי ניהולי-דיוני, ועל כן אין הצדקה לאפשר ביקורת ערעורית עליהן כל עוד מתנהל ההליך (רע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל נ' צ.ר הירש-שיווק בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 5 (22.5.2011); רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, [פורסם בנבו] פסקה 3 (9.8.2010); ח' בן-נון ו-ט' חבקין, הערעור האזרחי 235 (מהדורה שלישית, 2012)). מכאן מבקשת העותרת לגזור כי ההחלטה דנן היא החלטה מהותית ולא דיונית, ואין להחיל עליה את הוראות הצו. ברם, בכל הנוגע לסעיף 1(7) לצו נקבע, כי הגם שלהחלטה על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינת הצדדים, עדיין היא נותרת החלטה בעלת אופי דיוני מובהק (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 4 (09.11.2010) (להלן: "עניין פלונית")). באותו עניין עמד השופט נ' הנדל, על ההבדל שבין סעיף קטן 1(7) לצו לבין הסעיפים-הקטנים האחרים שבו, ועל ההבחנה שנקבעה בו בין החלטה המקבלת את הבקשה לביטול פסק הדין, לבין זו הדוחה אותה:

 

"הדוגמאות האחרות המופיעות ברשימה שבצו, נסובות סביב מהות ההכרעה – הוצאות; הזמנת עדים; גילויו של מסמך פלוני. הדגש אינו בתוצאת ההחלטה – קבלת הבקשה או דחייתה – אלא בנושאה. למשל, שני צדדיה של ההחלטה – להתיר הזמנתו של עד או לסרב לעשות כן – אינם ניתנים לערעור ברשות. הנושא הוא הקובע ולא התוצאה. לעומת זאת, סעיף 1(7) מבחין בין דחיית הבקשה לבין קבלתה. אם ההחלטה היא קבלת בקשה לביטול פסק דין או החלטה, רק אז לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. יוצא, כי ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת והותירה אותם על כנם. הכיצד ניתן להבין זאת? מדוע תהא הזכות להגשת בקשה למתן רשות ערעור תלוית תוצאה? הצדק הדיוני דורש כי פרשנות סעיף 1(7) תשתלב עם ההבחנה שבתוכו. נדמה כי התשובה נעוצה בשוני שבין התוצאה הנובעת מקבלת בקשה שכזו לבין התוצאה הנובעת מדחייתה. במקרה בו התקבלה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת, שניתנו למשל, במעמד צד אחד או בדומה למקרה בו בית המשפט היה מוכן למחול על אי עמידת צד במסגרת מועדים שנקבעו – כי אז יתקיים הליך בירור בנושא ההחלטה או פסק הדין שבוטל, במעמד שני הצדדים ובפני אותה הערכאה. במקרה זה לא תינתן רשות ערעור, שכן התוצאה מבטלת הכרעה שנתקבלה על סמך שיקולים דיוניים גרידא – היעדרו של צד לדיון – ומעבירה את העניין לדיון בו שני הצדדים מקבלים הזדמנות לבירור המחלוקת שביניהם. עסקינן בהחלטה דיונית במובן הצר, במסגרתה בית המשפט לא החליט לגופו של עניין ואף ניתן לומר לא "לדיונו" של עניין. המדובר במצב בו החליט בית המשפט לבטל החלטה שניתנה למשל, בשל מחדל כגון איחור, אי התייצבות, או אי קבלת תגובה. לכן, ההחלטה הינה בגדר החזרת העניין למסלולו הדיוני והענייני. מכך ניתן להבין את הרציונל שבצמצום הרשות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות מעין אלה. מהצד האחר, מצב בו בית המשפט בערכאה הראשונה דוחה בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתן עקב אי הגשת סיכומים לדוגמא – התוצאה היא שלא יתקיים דיון לגופו. העניין הסתיים איפוא והפגיעה הדיונית בצד שלא התייצב או שלא הגיש סיכומיו במועד חמורה יותר. מכאן, קמה הצדקה להתיר רשות ערעור. מבחינה פרשנית יוצא שההבחנה בין החלטה דיונית מובהקת לבין החלטה מהותית, בכוחה להסביר מדוע תחול ההגבלה על הגשת בקשה למתן רשות ערעור רק במקרה של דחיית בקשה לביטול פסק דין או החלטה שניתנו למשל במעמד צד אחד" (עניין פלונית, שם; כן ראו רע"א 4539/12 כהן נ' טויטו, [פורסם בנבו] פסקה 2 (11.1.2013)).

 

הנה כי כן, בהחלטה דיונית עסקינן, ולא מהותית. אי-מתן אפשרות להגיש בקשה למתן רשות ערעור אינה סוף פסוק מבחינת העותרת, והיא תוכל להגיש ערעור בזכות גם על ההחלטה הדיונית, לכשיינתן פסק הדין הסופי על ידי הערכאה המבררת. הטעמים שביסוד הצו ידועים, ובית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, לא יעשה לסיכולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+