האם הסכמי גירושין מחייבים את הילדים?

האם הסכמי גירושין מחייבים את הילדים?

 

האם הסכמים בין הורים שהושגו בגישור או במשא ומתן מחייבים את הילדים, או שהילדים יכולים לפתוח את ההסכם ולהגיש תביעות לבית המשפט לענייני משפחה?

 

התשובה לכך הינה פשוטה – הסכמים שאליהם הגיעו אב ואם, הכוללים את כל המרכיבים הרלוונטיים לגירושין, ובין היתר את נושא מזונות הילדים, אשר הוגש לאישור בית המשפט בלא שהיו הליכים קודמים בעניין הילדים ומזונותיהם – אינם מחייבים את הילדים, אם הושגו לאחר משא ומתן ו/או גישור בלא שהוגשו קודם תביעות לבית המשפט בענייינם.

 

מכאן עולה שכל אדם אשר מצוי בהליך גישור, חייב גם לבדוק את האמור בהסכם המוצע לו עם עו"ד חיצוני מטעמו, אשר רואה את טובתו ואת האינטרסים שלו ומגן עליהם.

 

הסכמים בין הורים, בנוגע למזונות ילדיהם הקטינים כוחם יפה במערכת היחסים ביניהם, דהיינו בין הגבר לאשה, וביניהם בלבד. הסכמים שכאלה אינם מחייבים, בדרך כלל, את הילדים שלא היו צד להם.

 

דלתותיו של ביהמ"ש פתוחות בפני הילדים הקטינים לתבוע את מזונותיהם באורח עצמאי. הקטינים יבואו בשערי ביהמ"ש באמצעות אימם כאפוטרופוס הטבעי שלהם ויעתרו להגדיל את המזונות שנקבעו בהסכם בין הוריהם. תביעה זו, על אף שנשלטת היא על ידי האם כאפוטרופוס כאמור, נחשבת על פי הפסיקה כתביעתם העצמאית של הילדים. משמעות הדברים היא שהקטינים אינם נדרשים לשינוי נסיבות או לחלוף פרק זמן מסויים, מאז חתימת ההסכם בין הוריהם, ולא מוטל עליהם להוכיח שינוי המצדיק הגדלת המזונות, וביהמ"ש מוסמך להיזקק לתביעתם ולקבוע את מזונותיהם תוך התעלמות מהוראות ההסדר החוזי שנקבע בין ההורים.

 

הלכה זו מושרשת היטב בפסיקת ביהמ"ש העליון עוד מקדמא דנא. לדוגמא: ע"א 42/49, משקה נ' משקה , ג', 88; בר"ע 120/69, שרגאי נ' שרגאי , כ"ג (2), 171; ע"א 411/76, שר נ' שר , ל"ב (1), 449; ע"א 109/75, אברהם נ' אברהם, כ"ט (2), 690; ע"א 404/70, עברון נ' עברון כ"ה (1), 373; רע"א 275/87, פלד נ' פלד , מ"א (4), 518; ד"נ 4/82, קוט נ' קוט, ל"ח (3), 197 ועוד.

 

בדרך כלל, הלכה זו לא תחול אם התקיים דיון נפרד ומיוחד בעניין מזונות הקטינים לפי סדר הדברים שהותווה בע"א 411/76, שר נ' שר (שם), כשנטל השכנוע לענין זה מוטל על שכמו של האב. כלומר: די בכך שענינו של הקטין זכה להתייחסות נפרדת מעניינם של ההורים, נבדק והוכרע לגופו מנקודת הראות של טובתו שלו- כדי שההסכם בעניינו יהיה מחייב, אך זאת בתנאי שהיה הליך משפטי בעניינו של הקטין, ואין די בכך שהמזונות הוסכמו בהסכם שנכרת בין ההורים ואשר אושר בבית משפט או בבית הדין.

 

מנגד, צירופו של הקטין כצד פורמלי לתביעה המקורית או להסכם בין ההורים אין בו די. הדיון לא הופך להיות בשל כך לדיון של הקטין וההסכם אינו הופך להיות בשל כך להסכם של הקטין. ר' לענין זה גם: ע"א 51/81, בראור נ' בראור , ל"ה (4), 231; ע"א 544/82, חממי נ' חממי , ל"ח (3), 605; ע"א 328/84, צארום נ' צארום, ל"ח (4), 136; ע"א 210/82, גלבר נ' גלבר , ל"ח (2), 18; ע"א 6763/93, סורק נ' סורק , דינים עליון כרך מ', 919.

 

הטעם להלכה אשר איפשרה לביהמ"ש להתערב בהסכמות אליהן הגיעו הורים בנוגע למזונות ילדיהם הקטינים נעוצה בחשש לניגוד אינטרסים בין עניינם של ההורים לענינו של הקטין. כך למשל אשה אשר ממהרת להתגרש מבעלה מוכנה להסכים בהסכם על מזונות נמוכים, והכל על מנת שההסכם יחתם מהר וכי סידור הגט יבוצע לאלתר. לעיתים הסכמה כזו, אינה רואה את טובתו של הקטין.

 

אומר על כך כב' השופט שינבויים (המנוח) בע"א 210/82, גלבר נ' גלבר , שם: "בקביעת ענינו של ילד צריך לקבוע האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד. בעת שההורים טרודים בענינם האישי לסדר את גירושיהם, עלולים הם להעלים עין, ביודעין או שלא ביודעין, מהקפדה על האינטרס האמיתי של הילד לאורך ימים וענינו עלול להיבלע בבעייתם. במקרה כזה יצא הילד מקופח. הצהרתם של ההורים, כי הם פועלים בשמו, אין בכוחה למנוע קיפוח זה, ועל כן אין היא מעלה ואין היא מורידה".

 

הרציונל להלכה זו מצוי בצורך ובחובה של בית המשפט לענייני משפחה, להגן על 'טובת הקטין'. התערבותו של ביהמ"ש בהסכם שנקבע בין ההורים ושינויו, כל אלה נעשו ונעשים על בסיס העיקרון של 'טובת הילד'. גבר אשר אינו מקבל יעוץ עובר לגירושין יכול שלא להיות מודע לאפשרות של הילדים לפתוח את עניין מזונותיהם בהליך משפטי מיד לאחר אישור הסכם הגירושין וביצועו, והוא עלול לטעות ולחשוב שהנושא סגור וחתום, ומכאן חשיבותו של יעוץ משפטי בסמוך לגירושים אף אם הדברים נעשים בהסכמה וברוח טובה.

 

חשיפתו של האב לתביעת מזונות עצמאית של הקטין, לאחר חתימה על הסכם גירושין בין ההורים, הביאה בעבר להחדרתם של מה שקרוי 'סעיפי שיפוי' לתוך הסכם הגירושין אשר הורו, כי אם יתבע האב ויחויב לשלם לילד מזונות מעבר לחיובו בהסכם הגירושין, תשפה אותו האם בסכום החיוב העודף.

 

בתי המשפט אינם נוטים לאשר הסכמי שיפוי, ולא ניתן להם תוקף של פסק דין כמו ליתר ההסכם, המאושר בבית המשפט, וסעיפים אלו נותרים בגדר סעיפים חוזיים בלבד. הוראות אלו בהסכם אינן מאושרות והן בעלות משמעות חוזית בלבד.

 

ההלכה הפסוקה שנתפתחה בעקבות החדרתם של 'סעיפי השיפוי' להסכם הגירושין קבעה, על בסיס עקרון 'טובת הילד', כי אם עלול הילד להיפגע משום אכיפתו של 'סעיף השיפוי' על האם, אין להורות על אכיפתו המיידית ויש להמתין עד 'שהאם תעשיר' או עד שהילדים הקטינים יגיעו לבגרות.

 

הלכה זו הולידה בעקבותיה את הדרישה להמצאת ערב צד ג' להתחייבות האם לשפות את האב כך שאם תושהה חובת השיפוי שלה כלפיו יוכל הוא לפנות ולממש את ערבותו של הצד השלישי. מאחר וזכותו של הערב, לאחר ששילם את חובו של החייב העיקרי לנושה, לחזור אל החייב עלתה שוב השאלה של הפגיעה בטובתו של הקטין באותם מקרים בהם חובת השיפוי של האם כלפי האב נדחתה 'עד שתעשיר'.

 

את הפתרון מצא ביהמ"ש העליון בדעת רוב בד"נ 4/82, קוט נ' קוט, שם נקבע, כי בעוד שהאב יוכל לתבוע מיידית את הערב לא יוכל הערב לחזור אל האם ותביעתו שלו כלפיה תוקפא עד ש'תעשיר' דהיינו עד שתביעתו לא תפגע בקטין או עד שיגיע הקטין לבגרות שאז לא תהא מוטלת חובת מזונות לקטין שעלולה להפגע כתוצאה מאכיפתה של הערבות. הילכת קוט , אושרה בפסיקה מאוחרת יותר כמו בע"א 393/82, דלי נ' דלי , ל"ח (3), 613; ע"א 573/82, ברק נ' ברק , ל"ח (4), 626; ע"א 151/85, רודן נ' רודן , ל"ט (3), 186, ועוד.

 

החדרתם של 'סעיפי השיפוי' להסכמי הגירושין יחד עם המצאת ערב צד ג', העמידה בהכרח אל מול הפרמטר של 'טובת הקטין' את הפרמטר של 'סופיות החוזה והצורך לכבד הסכמים'. במקרה דנן, ישנה סתירה ברורה בין עקרון טובת הקטין לבין סופיות החוזה.

 

מחד העקרון קובע כי חוזים יש לכבד וזכויות שיפוי גם אותן יש לכבד, ומנגד עומדת טובת הילד שלא ייפגע מכך שאמו או ערב של אמו יצטרכו לשפות את האב, דבר אשר ירתיעם מהגשת תביעה להגדלת מזונות מטעם הקטין.

 

את האיזון בין שני עקרונות חשובים אלה מצא השופט ברק בענין קוט בהעברת תשלום הסכום העודף של המזונות והטלתו על שכמו של הצד השלישי - הערב אשר במערכת היחסים בינו ובין האם - תדחה זכות החזרה שלו כלפיה 'עד שתעשיר' .

 

ודאי ברור לקורא כי יישום פשוט של הילכת קוט על האיזון שבה אין בו כדי לשמור על טובת הקטין וסביר כי הקטין ייפגע, וקיים סיכוי גבוה שאמו כלל תוותר על תביעת מזונותיו בשל התוצאות הצפויות. החשש של האם לעמוד בשלב כלשהו אל מול החובה להחזיר לאב את שגבתה ממנו בין אם זה ל'עת שתעשיר' ובין אם זה לכשיבגרו הילדים מחד, והחשש מהפעלה מיידית של סעיף הערבות על ידי האב כלפי הערב, אשר ברוב המקרים הינו קרוב משפחה או ידיד מאידך - עלולים להרתיע את האם מלהגיש תביעה בשם הילד ונמצא שטובתו נפגעת באשר אין הוא מקבל את מה שצריך הוא לסיפוק כל צרכיו ויש אפשרות שיגדל ויתחנך בחסר בשל העדר אמצעים כלכליים.

 

כאן המקום לערוך את האבחנה בין מצב בו המזונות עליו הוסכם נמוכים הם מכפי הראוי לבין מצב בו האב פטר עצמו מכל אחריות כלפי הקטין ואינו משלם כלל מזונותיו על פי ההסכם. במקרה כזה יש ויפסל לחלוטין סעיף כזה בהסכם מפאת תקנת הציבור. מכוח השקפה זו קובע הנשיא שמגר כי: "חוזה בין הורים, הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו בכל הנסיבות על שינוייהן האפשריים, ואשר תוצאתו המסתברת היא פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו, יכול להיפסל מטעמים שבתקנת הציבור".

 

תקנת הציבור במסגרת זו של דיון במזונות קטין, היא גיבושה של הדאגה החברתית לטובתו של הקטין, ומערכת המשפט אינה יכולה לתת גושפנקא להסכם לפיו מנסה הורה לפטור עצמו מכל חובה כלפי קטין הנולד ממנו.

 

זאת ועוד, ס' 3 (ד) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995 היקנה לקטין את הרשות להגיש תובענה בעניינו, בין בעצמו בין ע"י ידיד קרוב, מקום בו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש. כמו כן רשאי הקטין להגיש בקשה בעניינו במסגרת תובענה שהוגשה על ידי אחר ולרבות הופעה בבית המשפט. בכך איפשר המחוקק לקטין להגיש תובענה לביהמ"ש לענייני משפחה שלא באמצעות אפוטרופוס.

 

ס' 3 (ד) זה נחקק אחרי הצטרפות מדינת ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1984 (אושררה באוגוסט 1991) אשר קובעת בס' 12:


(1) מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל ענין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד.


(2) למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מנהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין באמצעות נציג או גוף מתאים בצורה המתאימה לסדרי הדין שבדין הלאומי.


בבסיס חקיקתו של ס' 3 (ד) הנ"ל - כך מפרשים בתי המשפט - ניתן למצוא את הדוקטרינה של "זכויות הילד"'. על פי דוקטרינה זו המושג של “זכויות הילד" הינו מושג חוקתי נורמטיבי המבטא את ההכרה כי הילד הינו אישיות עצמאית במשפט בהיותו "ייצור אוטונומי בעל זכויות ואינטרסים עצמאים מאלה של הוריו". (דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני , מ"ט (1) 221 ודברי כב' השופט זילברג בע"א 209/54, שטיינר נ' היועמ"ש פ"ד ט' עמ' 251 ,241 אשר טען להיות "הוא עצמו 'סובייקט' הוא גופו 'בעל דין'" וכן דברי כב' הש' רוטלוי בעע"מ (מחוזי ת"א) 90/97 מורן נ' מורן (לא פורסם)).

 

בס' 3 (ד) הנ"ל הרחיק המחוקק לכת בהקנותו את זכות הגישה לביהמ"ש לקטין גופו ולביצוע הוראת סעיף זה הותקנה תקנה 258 ה (ג) לתקנות סדר הדין הקובעת כי קטין רשאי להגיש תביעה בעצמו כאמור בס' 3 (ד) לחוק.


העולה מהמקובץ הוא שהילד כקטין אינו זקוק רק להגנה של בית המשפט, מפני הסכמים בין הוריו, אשר אינם עולים בקנה אחד עם טובתו, אלא זכאי הוא גם לכיבוד זכותו לייצוג בהליך השיפוטי, זכות המוכרת כיום כזכות חוקתית מכוח המסגרת של כבוד האדם והצורך לכבד את זכויותיו כאדם, לרבות הזכות לייצוג בהליך שיפוטי.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+