גם להלכת השיתוף בין בני זוג יש גבולות

גם להלכת השיתוף בין בני זוג יש גבולות

 

גם להלכת השיתוף בין בני זוג יש גבולות

 

בפסק דין שניתן על ידי שופט בית המשפט לענייני משפחה יהורם שקד, נקבע כי תביעת יורשים של האב המנוח, מחצית מדירה שהייתה רשומה אך ורק על שם בת זוגו,האם המנוחה – דינה להידחות.

בתאריך 5.1.1996 הלך המנוח לבית עולמו ובתאריך 6.10.14 הלכה המנוחה לבית עולמה. המנוח לא הותיר אחריו צוואה, ויורשיו הם המנוחה (מחצית) וששת ילדיו בחלקים שווים (1/12 כ"א מהם).

למרות הנישואין הארוכים, וככל הנראה ללא סכסוך, דירת המגורים הייתה רשומה אך ורק על שם המנוחה ולא על שם הבעל המנוח, ולכאורה הזכויות בה היו שייכות למנוחה בלבד. אחד מהבנים, יורשי האב, שלא הייתה לו צוואה, הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בו עתר, כי בית המשפט יקבע שהמנוח היה גם הוא בעלים של מחצית הדירה וכי הדירה לא הייתה שייכת כולה למנוחה עצמה, אלא שייכת בחלקים שווים לשני הצדדים גם יחד וזאת מכוח הלכת השיתוף.

הרקע לכך הוא העובדה, כי המנוחה עשתה צוואה בעדים ובה הורישה את הדירה לבת אחת מבין כל הילדים. בתביעתו מבקש התובע לקבל את חלקו בעיזבון אביו המנוח, בהנחה שעמדו לזכותו מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף החלה על זוגות שנישאו טרם תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג.

המנוחה גם נימקה את הצוואה והבהירה כי היא מעניקה את הדירה לבתה שנענתה לבקשתה ועזבה את מקום מגוריה ועברה לארץ לסעוד אותה בזקנתה. לצוואת האם המנוחה ניתן צו קיום צוואה.

 

טענות התובע

למרות שהדירה נרשמה על שם המנוחה בלבד, הרי שבהתאם להלכת השיתוף בין בני זוג ולנוכח העובדה כי הוריו המנוחים רכשו את הדירה מכספים משותפים, הרי שהדירה בבעלות משותפת של שני ההורים המנוחים;

מאחר ולמנוחה רק מחצית הזכויות בדירה, הרי שאין היא רשאית לצוות את חלקו של האב המנוח. אדם אינו יכול להוריש בצוואה רכוש שאינו שלו.

 

טענות הנתבעת

הדירה נרשמה על שם המנוחה נוכח הסכמה בין ההורים המנוחים.

המנוחים היו מודעים להלכת השיתוף, ויחד עם זאת בחרו שהדירה תירשם אך ורק על שם המנוחה ותהיה למנוחה בלבד, לכן אין כל מקום להעביר את מחצית הזכויות בדירה, לטובת יורשי המנוח;

המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1996. מאז ועד למועד הגשת תביעה זו, לא הוגשה בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח, לא הוגש כל הליך בעניין עיזבון המנוח או זכויותיו בדירה. מאחר וחלפו כ 20 שנים ממועד פטירתו של האב, הרי שיש בכך כדי להצביע שכל היורשים הכירו בעובדה שלמנוח לא היו זכויות בדירה, ולמעשה, מלוא הזכויות בה שייכות לאם המנוחה

 

המתווה המשפטי

פסק הדין המנחה בסוגיה הוא ע"א 4696/90 מרים פישלר נ' ברוך שיין וכן ע"א 5774/91 מרים יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח, פ"ד מח(3) 732 בהם נדונה, בין היתר, סוגיית זכויות יורשי מנוח מכוח הלכת השיתוף.

 

יורש יכול לבוא בנעליו של מנוח ולתבוע זכויות אלא אם בית המשפט מוצא שהנפטר ויתר על זכויותיו ולא היה מעוניין לתובען

טענת התובע לפיה זכויותיו של המנוח מכח הלכת השיתוף עומדות לו גם לאחר כ-20 שנים ממועד פטירת המנוח וכי אין בכוחו של מרכיב הזמן להביא לביטול זכויותיו אלו, נדחית על ידי בית המשפט בהסתמך על פרשת פישלר המאוזכרת לעיל בה נאמר: אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן הזוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף. אולם, מניעה כזו עשויה לקום כאשר יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו .

לצורך הדוגמא, התוצאה יכולה הייתה להיות אחרת, לו היה הסכם בכתב או בעל פה שהיה נעשה מול עדים או בכל אפשרות מתועדת אחרת – לפיה הצדדים היו מסכימים כי למרות הרישום בטאבו הזכות שייכת גם לאב – ואזי יכול היה היורש לבוא בנעליו של המנוח ולדרוש זכויות וסביר להניח שהיה גם זוכה.

אולם לא הובאו כל ראיות לאומד דעתם של הצדדים בכל הנוגע לדירה ומסתמן כי מעולם לא היה שיח ביניהם בנושא זה, לא בין עצמם וודאי שלא בנוכחות אחרים.

 

מתי יש לראות את התובע כמוותר על זכותו לתבוע

ויתור כאמור יחול במקרה שבו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. כאמור בהלכת פישלר. המנוח לא מצא לנכון להגיש הליכים כנגד אשתו ואולם גם אם אפשר להבין שאדם לא רוצה לתבוע את בת זוגו שהוא אינו בסכסוך עמה עדיין אין הסבר לכך שהתובע ישן על זכויותיו ולאחר פטירת אביו לא הגיש תביעה כנגד האם מכוח זכויותיו בעיזבון אביו. משמע השיהוי של 20 שנה מפטירת האב המנוח היה לתובע לרועץ.

בעניין זה קובע בי המשפט כי נכון להזכיר את ע"א 746/83 אליעזר פרנקל נ' עיזבון המנוח יצחק פרנקל פ"ד מב (1) 482  בו נדונה טענת המערער (היורש) לזכות ביצירות אומנות שאותן יצר אביו המנוח, אשר לטענתו מהוות חלק מעיזבון אמו המנוחה בהתבסס על הלכת השיתוף שבין בני זוג.

בית המשפט קבע באותו מקרה, כי מאחר והתביעה הוגשה למעלה מעשרים ושתיים שנה אחרי פטירת האם, הרי שחלפה תקופת ההתיישנות ודחה את התביעה. מצאנו אם כן שיש משמעות למועד בו מתקבלת ההחלטה להגיש את התביעה ומי שישן על זכויותיו יכול לבוא רק אל עצמו בטענות שלא מימש את דרישותיו במועד רלוונטי והמתיןגם לפטירת ההורה השני.

 

נוסח הצוואה כמעיד על תפיסתה של המנוחה

יתר על כן גם מנוסח הצוואה עולה, כי המנוחה ראתה עצמה כבעלים בלעדי של הדירה.

על העובדה כי המנוחה ראתה בעצמה כבעלת מלוא הזכויות בדירה, לא ניתן לחלוק. בין אם היו מלוא הזכויות בידיה ובין אם לאו, לא ניתן להתעלם מכך כי בראייתה הסובייקטיבית של המנוחה, מלוא הזכויות בדירה היו לה וברוח זו נערכה הצוואה.

לא מן הנמנע כי אם וככל שהמנוחה הייתה סבורה כי מלוא הזכויות בדירה אינן שייכות לה, הרי שנוסח הצוואה היה אחר. המנוחה ביקשה להבטיח תוצאה מסוימת ביחס לדירה, ותוצאה זו הושגה בהתאם לצוואתה.

אמנם אדם לא יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואולם לנוכח התנהלות המנוח ואף התנהלות ילדי הצדדים ברבות השנים, מסיק בית המשפט כי מלוא הזכויות בדירה שייכות למנוחה וכי ככל שלמנוח היו זכויות, הרי שכמדיניות משפטית, על זכויותיו להידחות מפני זכויותיה של המנוחה וזכותה של הנתבעת, הבת אשר ירשה את מלוא הזכויות בדירה מכוח צוואת האם.

 

עקרונית אין מניעה לתבוע שיתוף בנכסים למפרע

אמנם, אין מניעה עקרונית לתבוע שיתוף נכסים עם בן זוג למפרע, אולם יש לבחון האם בקבלת תביעתו של בן הזוג, אין אנו פוגעים בזכויותיהם של אחרים. בע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה, פ"ד מד(4) 607 נקבע שאם מתקיימת פגיעה בזכויות אחרים לא יקבל בית המשפט את התביעה.

אם וככל שהדין אומר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי הוא נתפס כמי שוויתר עליהן כאשר נעשתה עסקה עם צד שלישי, הרי שמקל וחומר אומרים ליורשיו של בן הזוג, אשר ישנו על זכויותיהם, כי רואים אותם כמי שוויתרו עליהן כאשר נעשתה עסקה עם צד שלישי (כגון, הורשה בהתאם לצוואה).

כפי שאדם לא יכול להוריש יותר ממה שיש לו, לא יכול יורש לזכות בירושה שלא הייתה שייכת למוריש בחייו.

 

מעניינת של בית המשפט

הלכת השיתוף בין בני זוג, כבודה במקומו מונח. הלכת השיתוף מסייעת לבתי המשפט להגיע לתוצאות צודקות מידי יום. יחד עם זאת, הלכת השיתוף איננה חזות הכל (מה גם, שבמקרה דנן, היא לא הוכחה ואף נסתרה), וכמאמר בית המשפט העליון בפרשת פישלר, לאמור:  יחד עם זאת, אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינם לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף.

 

ובהמשך:

בעניין שלפנינו קיימים שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית השוללים הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף והם, כפי שציינתי, קיומו של צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה וכן העובדה כי המשיב השתהה יתר על המידה...

בית המשפט במקרה זה מציין, כי האיזון בין האינטרסים בעניין שלפנינו מוביל לתוצאה אחת ואין בלתה, והיא אי הכרה בזכויות המנוח מכח הלכת השיתוף בדירת המגורים וקל וחומר, אי הכרה בזכויות יורשי המנוח בדירה זו, ולאור זאת דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות משפט.

תוצאה שונה הייתה מתקבלת לו המנוח עצמו היה תובע במהלך חייו זכויות בדירה.

יש לשער, אם כי לעולם אין לדעת, כי לו היה התובע מגיש את תביעתו בסמוך לפטירת אביו, בעוד אמו עדיין בחיים, יתכן והיה מגיע לתוצאה אחרת, שהרי בעקרון סביר שדירת המגורים נחשבת נכס משותף השייך לשני בני הזוג בלא כל קשר לרישום.

מובן שיתכן כי האם הייתה מוכיחה, כי כוונת הבעל המנוח הייתה אחרת וכי מעולם לא התכוון לתבוע זכויות, ואולם בשל העובדה שהתביעה הוגשה לאחר פטירת האם אין לדעת בוודאות מה הייתה התוצאה.

כך או כך ברור שהשתהות והתיישנות אינן מועילות ויש שתביעה מסוג זה תידחה גם על הסף רק מחמת התיישנות ואפילו לא תידון.

 

 

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+