הגירושין במדינת ישראל נעשים על פי דיני ישראל. הבעל מוסר לאשה את גט הפיטורין – הקרוי ספר כריתות - והאשה מקבלת אותו. הגט הוא מסמך בו מציינים בפירוט ובדייקנות את שמות הבעל והאשה, את כינוייהם, את מקום מגוריהם ואת המועד על מנת שלא תהיה אפשרות של טעות כלשהי, דבר שיביא לפסלות הגט. מרגע שהאשה מקבלת את הגט לידיה היא חדלה מלהיות אשת איש והינה פנויה.

הגירושין נעשים בארץ על פי דין תורה. בספר דברים נאמר: "כי יקח אי אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר". עולה אם כן שעל פי דין תורה ההחלטה לגרש את האשה הינה של הבעל בלבד ויכול הוא לגרש אותה על פי בחירתו אפילו בעל כורחה. מאז חרם דרבנו גרשון אין מגרשים אשה בעל כורחה. האשה צריכה לקבל את הגט מרצונה החופשי ומתוך הבנה ברורה של התוצאה המשפטית של קבלת הגט.

במקרים יוצאים מן הכלל מותר לגרש אשה בעל כורחה. בדרך כלל הגירושין נעשים על פי הסכם בו נקבעים כל התנאים של הגירושין לרבות : מזונות אשה, מזונות ילדים, חלוקת רכוש, מכירת הדירה, איזון משאבים וכיוצ"ב תנאי הגירושין.

יחד עם זאת כאשר אין בני הזוג יכולים להסכים על התנאים הכספיים והממוניים ולא עולה בידם להגיע להסכם כולל רשאי כל אחד מבני הזוג לפנות לבית הדין הרבני ולבקש לכפות על הצד השני גירושין.

העילות בהן יכול בעל לחייב את אשתו בגירושין נחלקות לשניים: נימוקים אובייקטיביים ונימוקים הקשורים בהתנהגות האשה.
נימוקים אובייקטיביים הינם טענות בדבר מומים באשה והכוונה היא למומים גופניים המונעים ממנה חיי אישות או עקרות. בעל החי עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והמניעה לכך הינה ממנה, רשאי הבעל לגרשה.

נימוקים הנובעים מהתנהגות האשה הינם נפוצים יותר ועיקרם:

עוברת על דת משה – המדובר באשה המכשילה את בעלה וגורמת לו מתוך כוונה לעבור על איסורי הדת כמו אשה מאכילה את בעלה מאכלים לא כשרים בלא ידיעתו או שקיימה עמו יחסי אישות בעת נידה בלא ידיעתו. בעל שלא שמר על כשרות בביתו לא יוכל לעשות שימוש בעילה זו.

עוברת על דת יהודית – האשה עוברת על מנהגי הצניעות ונוהגת בפריצות, מקללת מעליבה או מכה את הבעל. החיוב בגט בעילה זו ייעשה רק כאשר מדובר בהתנהגות בה מתמידה האשה ומתוך כוונה רעה, ואין בכך עילה מספיקה אם מדובר במעשים בודדים או במעשים שיש בידה ליתן להם צידוק או הסבר.
גם במקרה של עובר על דת משה וגם במקרה של עוברת על דת יהודית, אם הבעל סלח לאשה וחי עמה חיי אישות למרות התנהגותה - אין הוא יכול לעשות שימוש בעילה זו כדי לגרש אותה בעל כורחה.

מעשי כיעור – עילה נוספת לגירושין מתקיימת כאשר הבעל טוען שהאשה עושה מעשים שיש בהם כדי להצדיק את החשד שהיא זנתה תחת בעלה אף אם אין עדים לזנות ממש. המדובר במעשים שלפי נסיבות עשייתם מצביעים על מעשה עבירה שנעשה על ידי האשה. גם אם מעשי הכיעור הוכחו כדין זכאי הבעל לגרש את האשה אך אין הוא מחוייב לגרשה, היא אינה אסורה עליו והוא יכול לסלוח לה אם הוא חפץ בכך.

אשה אשר זנתה תחת בעלה – המקרה היחיד בו הבעל אינו רשאי לסלוח לאשתו אף הוא מעוניין בכך, הוא המקרה בו האשה קיימה יחסי אישות עם אחר מרצונה. במקרה זה אסור לבעל להמשיך ולחיות עם אשתו והוא מחוייב לגרשה. אשה אשר זנתה תחת בעלה אסורה הן על הבעל והן על הגבר האחר "אסורה על בעלה ועל בועלה" ואין הבעל יכול למחול לה על מעשיה ולהחזיר אותה. מטבע הדברים אשה שזנתה תחת בעלה מפסידה את כתובתה ואף אינה זכאית למזונות מבעלה.

אשת איש שנאנסה ויחסי האישות היו שלא מרצונה אינה אסורה על בעלה אלא אם הוא כהן. אשת איש שנאנסה והבעל אינו כהן הינה מותרת לבעלה ואין היא מאבדת את זכויותיה כאשה (מזונות או כתובה) מאחר והדבר ארע שלא באשמתה ואין לה אחריות לקורות אותה.