צרו קשר
ּ

בעיות בזיכרון אינן פוגמות בכושרו של אדם לערוך צוואה תקפה וכשרה

בעיות בזיכרון אינן פוגמות בכושרו של אדם לערוך צוואה תקפה וכשרה

בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בת"ע 2843-09-14 נדונה השאלה האם אדם הסובל מבעיות בזיכרון, כשיר לערוך צוואה אם לאו.

פגיעה בזיכרון אינה בהכרח פגיעה בשיקול הדעת או ביכולת להביע רצון לביצוע פעולות משפטיות כאלה ואחרות, לרבות לצורך עריכת צוואה.

כל אדם כשיר לפעולות משפטיות לרבות עריכת צוואה אלא אם נשללה כשירותו.

הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות או כשירות של אדם בחוק או בפסק דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962).

משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין. )ע"א 851/79בנדל נ' בנדל, לה (3) 101, פמ"מ – 29/4/1981(

החריג הוא המצב בו אדם אינו כשיר לערוך צוואה.

כלל זה מתיישב עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה הקובעת: צוואה שנעשתה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

הטענה בדבר אי כשירות מעוגנת בסעיף 26 לחוק הירושה.

מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא במצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה.

שעת עשייתה של הצוואה זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.

הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו…חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב. (בנדל שלעיל).

יש להבחין בטיבה של צוואה כדי שתהיה תקפה.

מן המצווה היודע להבחין בטיבה של צוואה נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי, ולעניין זה ראה דבריו של הנשיא ברק {כתוארו אז} בעניין בנדל:

לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו… המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

בעמ"ש 36529-11-10 קבע כב' השופט ש. שוחט: ליכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה – הגבלת כושר זו, אליה מכוונת הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, עניינה מצבו הנפשי-המנטאלי-הקוגנטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה – צוואה – ואת משמעותה והשלכותיה על הזוכים ברכושו ועל המודרים ממנו.

על מי מוטל הנטל להוכיח כי אדם אינו כשיר לעריכת צוואה.

הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה ובצוואה תקינה מבחינה צורנית – על המתנגד לה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד ויש צורך בראיות של ממש.

לאור חוק יסוד כב' האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו אינה עניין של מה בכך, כך שהנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר. ע"א 5185/93, היועמ"ש נ' מ' פ"ד מט (4) 320 וכן ע"א 1212/91, ק' ל' נ' ב' פ"ד מח (3), 781.

יש צורך בעדות או חוות דעת רפואי על מנת לפגום בכשירותו של אדם לצוות.

להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את הצוואה שקיומה מתבקש (ע"א 7019/96 ל' נ' ע' ד') . עם זה, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.

בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד מ' (פ"ד מט(1) 318) נקבע: הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר – וליום עריכת הצוואה דווקא.

אין די בספק לעניין רצון המנוח.

ספק בלבד בעניין חופש רצונו של המצווה אין די בו להביא לפסילת הצוואה. יש להוכיח באופן ברור כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה.

להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215 וכן בעדויות אחרות.

עם זאת, בית המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.

המלצה בפסיקה להסתייע בחוות דעת רפואית כאשר עורך דין עורך צוואה עבור לקוח שיש ספק לגבי כשירותו, וכשמדובר באדם מבוגר או חולה.

השופט דנציגר בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית קבע: סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות… בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות… עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי לעורך הצוואה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו.

נטל השכנוע להוכיח כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מוטל על המבקשת, כפי שיפורט להלן.

ביחס לשאלה שיש לה היבט רפואי מובהק, יש ליתן משקל רב לדוחות ולמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט וכן לחוות דעת שהוגשה מטעם המבקשת.

מצבו הרפואי של המנוח בהתאם למסמכים שהוצגו במהלך ההליך

כחמישה וחצי חודשים טרם כתיבת הצוואה המאוחרת, נפגע המנוח בתאונת הדרכים בראשו. בסיכום האשפוז מבית חולים מיום 7.2008 צוין בנוגע למצבו של המנוח כי לפי אבחון קוגניטיבי ניתן לזהות ירידה קוגניטיבית משמעותית. במבחן הבודק מרכיבי זיכרון ניתן לזהות ליקויים משמעותיים בכל מרכיבי הזיכרון. המנוח לא היה מודע ללקויים ולהשלכות שלהם.

מרישום הביקור של ד"ר ר' מיום 9.2008, עשרים יום טרם כתיבת הצוואה המאוחרת, יש בעיה ניכרת של שיכחה. אחרי כמה דקות שוכח דברים ששמע…אינו זוכר אם נטל תרופות…כושר שיפוט תקין.

במסמך מידע רפואי לצורך ביצוע הערכת תלות מיום 11.1.2009 צוין כי המנוח סובל מדמנציה ודיכאון משנת 2007.

מרישום ביקור שערך המנוח ביום 3.2.2010 אצל ד"ר ר' נכתב כי: נמצא במעקב ביחידתנו מאז נובמבר 2008 עקב דמנציה כתוצאה מדימום תת עכבישי בחבלת ראש בתאונת דרכים באפריל 2008.

עוד נאמר על המנוח כי הינו מדבר בהגיון, מודע להגבלות שלו. בעיקר נפגע בזיכרון לטווח קצר. שוכח לגמרי תקריות מלפני רבע שעה…קיימת פגיעה בזיכרון אבל לא בשיקול הדעת.

במסמך נוסף שהוציא ד"ר ר' כסיכום אותו המפגש לצורך הבקשה למינוי האפוטרופוס צוין כי: לנבדק זיכרון לטווח זמן קצר, דקות עד ימים, פגוע כושר חשבון ושיקול דעת שמור.

בחוות דעתו ציין ד"ר ר' בסיכום הרפואי: ליקוי חמור בזיכרון היום יומי, לעומת הפגיעה הקשה בזיכרון, ההתמצאות במרחק, כישרון בציור אשר הדגימו רק לקוי קל.

בפרק הדיון כתב ד"ר ר': …בסתיו 2008 הייתה חסרה למר ר' היכולת הפשוטה לזכור את מעשיו ולכן חסרה לו היכולת להעריך את משמעותם. מצבו הרגשי באותו הזמן היה נסער מאוד, במיוחד עם רגשי אשמה כלפי אשתו שנהרגה בתאונה…יש חשש כבד שבגלל עצב, תסכול או רצון לכפר על התאונה מר ר' היה יכול לבצע פעולה שהיה מתחרט עליה אחר כך. כמתואר אמנם אחר כך לא היה זוכר את מעשיו, על מנת לתקן או לבטל אותם.

הפגיעה בתפקוד קוגניטיבי של מר ר' לא השתפרה לפחות עד ינואר 2010 והמשיכה

להשפיע עליו. בכל התקופה הזו היה תלוי במטפלת ובחברים, לנהל את כל ענייניו.

עדותו של הרופא שהכיר את המנוח

על אף שד"ר ר' לא מונה כמומחה מטעם בית המשפט הוא הגורם הרפואי היחיד אשר הכיר את המנוח באופן אישי ונחקר במהלך הדיון.

לדעת הרופא שטיפל בו והעיד בבית המשפט, אדם לא צריך להיות צלול כדי לחתום על צוואה. יש אנשים עם דמנציה, שיטיון, יחסית קלה שהם כשרים לכתוב צוואה.

הרופא ציין בחקירתו כי למשל בן אדם שלא זוכר איפה הוא שם את המפתחות לפני רבע שעה, סביר שהוא לא יזכור איפה הוא חתם על המסמך. אם יש בעיות בתפקוד יום יומי זה משקף מצב שבן אדם לא כשיר להכתיב צוואה.

עוד ציין הרופא כי המנוח סבל מליקוי מאוד חמור בזיכרון, לא היה לו אפשרות לזכור מה הוא חשב, מה הוא רצה, וזה פוסל אותו.

כעולה מחוות הדעת ומעדותו של ד"ר ר', מסכים הוא כי במועד חתימת הצוואה כושר השיפוט של המנוח היה תקין, וכי הבין מה הוא עושה ובאיזה אופן הוא מחלק את ירושתו, אולם סבל מבעיות זיכרון לטווח הקצר.

השאלה העולה מכך היא האם בשל העובדה כי למנוח הייתה בעיה בזיכרון הקצר, באופן בו לא זכר את הפעולות שעשה מספר דקות קודם לכן, יש בה כדי לפגום בכשרות לצוות. ד"ר ר' סובר באופן חד משמעי שהדבר אכן פגם בכשרותו של המנוח לצוות באותה העת.

בניגוד לחוות הדעת הרפואית מגיע בית המשפט למסקנה כי בעיית הזיכרון אינה שוללת את הכשירות מהבחינה הרפואית ומטעם זה בלבד אין לפסול את הצוואה.

כעולה מהמסמכים כושר השיפוט של המנוח היה תקין במועד כתיבת הצוואה המאוחרת. המנוח היה מודע לשינוי שהוא עורך בצוואה באופן בו ציווה את רוב רכושו להנצחת אשתו המנוחה, תחת העברת חלק זה לידי המבקשת.

אין חולק כי המנוח סבל מבעיית זיכרון לטווח הקצר. אולם, אני סבור כי אכן הייתה פגיעה בזיכרון המנוח אולם המנוח הבין את טיבה של הצוואה המאוחרת –דהיינו, לא הייתה פגיעה ברצונו של המנוח.

המבחן העיקרי אותו עלינו לבדוק הוא – האם המנוח הבין טיבה של צוואה. התשובה לכך לדידו של בית המשפט – בניגוד לחוות הדעת של המומחה – הינה חיובית.

יצוין כי רק במקרים מיוחדים וחריגים לא מסתמך בית המשפט על חוות דעת של מומחה שהוא עצמו מינה. ברוב המקרים סומך בית המשפט את ידו על חוות דעת המומחה אך לא במקרה זה.

ד"ר ר' העיד שהמנוח אכן הבין על מה הוא חותם, כי הוא הבין שהוא מכין צוואה, שהוא הבין טיבה של צוואה וכי הייתה לו גם יכולת לדעת מה הוא מוריש בצוואה, ולמי הוא מוריש את רכושו.

במועד כתיבת הצוואה המנוח הבין את פעולותיו והיה מודע לתוכן הצוואה. במצב דברים זה, אף אם לאחר רבע שעה שכח המנוח מה עשה אין הדבר אומר כי רצונו השתנה, ומשכך כי לצוואתו אין תוקף.

משכך סבור בית המשפט כי המנוח היה כשיר מבחינה רפואית בעת כתיבת הצוואה המאוחרת, צלול והבין טיבה של צוואה.

סיכום

מעניין לציין כי רק במקרים חריגים סוטה בית משפט מהמלצה או חוות דעת מקצועית (רפואית, פסיכולוגית, פסיכיאטרית, הנדסית וכיוצ"ב).

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ