צרו קשר
ּ

ביטול הסכם ממון שאושר כדין ייעשה אך ורק במקרים נדירים

תביעת אישה אשר חתמה על הסכם ממון וגירושין וביקשה לבטלו נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה ועל ידי ערכאת הערעור

מן המפורסמות הוא שקשה עד כדי בלתי אפשרי לבטל הסכם ממון או הסכם גירושין שאושר כדין על ידי בית המשפט או על ידי בית הדין הרבני.

במקרה שנדון בערעור, אישה חתמה על הסכם גירושין מקפח אותו ביקשה לבטל בחלוף שש שנים ואולם בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה.

אי אפשר לטעון טענות סותרות בהליך משפטי. האישה מנועה מלטעון בנשימה אחת כי ההסכם ניתן לביטול עקב פגמים בהסכמה (סחיטה, עושק) ולטעון בנוסף, כי ממילא ההסכם בוטל בדרך של התנהגות שכן אלו הן שתי טענות העומדות בסתירה.

טענות סותרות פוגמות בתום הלב של הטוען אותן וגם אינן יכולות לעלות יחדיו בו זמנית.

 

ביטול הסכם בדרך של התנהגות

ביטול הסכם ממון שאושר בבית המשפט מחייב הסכם בכתב שיבטל את קודמו, והכל על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון.

בית המשפט קמא ציין כי אכן קיימת פסיקה הסוברת כי ניתן לבטל הסכם ממון, שאושר בבית המשפט, על ידי התנהגות, היינו ביטול מכללא, אך רק במקרים נדירים כגון אי ביצוע ההסכם בפועל על ידי בני הזוג במשך שנים.

כך או כך בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכם הממון לא בוטל על ידי התנהגות, זאת לאור העובדה שמלכתחילה צפו הצדדים מצב בו לא יתגרשו וימשיכו לחיות יחד ובהתחשב בכך שהצדדים שמרו על הפרדה רכושית לאחר ההסכם.

 

עושק, סחיטה באיומים וכיוצ"ב שהינן טענות כנגד החלק ההסכמי

בית המשפט קמא הדגיש כי המחוקק מקפיד על הדרישות בכל הנוגע לאישורו של הסכם ממון בין בני זוג ובית המשפט מוודא את רצון הצדדים ועובדתית בית המשפט לא אישר את ההסכם בדיון ראשון אלא שלח את האישה להיוועץ בעורך דין וקבע דיון שני, בו הביעה את רצונה לאשר את הסכם הממון.

חרף האמור לעיל, בית המשפט המשיך ובדק את טענות האישה, אחת לאחת, הטענות בדבר כפיה וסחיטה באיומים; עושק; הטעיה; ולא מצא כי התקיימו יסודות לעילות אלו, אשר יכולות להביא לביטול הסכם הגירושין- הסכם הממון.

לפיכך נדחתה התביעה לביטול הסכם ממון ואולם האישה לא אמרה נואש והגישה ערעור על פסק הדין ובית המשפט המחוזי הגיע לאותן מסקנות ודחה את הערעור.

האישה טענה כי חלפו שש שנים מאז אושר ההסכם ואף סעיף בהסכם הממון לא בוצע, כאשר בני הזוג חזרו לחיות יחד בדירת הצדדים בחיי זוגיות ובמשק בית משותף – עשו קניות יחד, נכנסו כשותפים כל אחד בחשבונו של האחר, לקחו הלוואות משותפות, נכנסו כמוטבים בחשבון הפנסיה האחד של השנייה, השתמשו זה בחשבונה של זו והשתתפו בכספים מזומנים, ללא התחשבנות.

עוד נטען כי קיימת סתירה פנימית מובנית בפסק הדין כאשר, מחד גיסא, נטען כי בהסכם יש מידה מסוימת של קיפוח אך, מאידך גיסא, אותו בית משפט, שש שנים אחרי, קובע כי לא היה בהסכם קיפוח.

יתר על כן, נטען על ידי האישה כי היא נסחטה על ידי הבעל בנוכחות עורכי דינו, בשעה שהיא לא מיוצגת, כאשר הבעל טען בפניה כי ברשותו צילומים אינטימיים שלה ואיים להציג אותם לילדיהם ולפרסמם ברבים, לרבות במקום עבודתה.

עוד נטען כי אין סתירה בין טענה לביטול הסכם עקב עושק, טעות והטעייה לבין טענת האישה כי ההסכם בוטל בהסכמה ובהתנהגות, לאור העובדה שמדובר בשני מועדים שונים, בהפרשים מצטברים של שש שנים ביניהם.

כך גם נטען כי בית המשפט קמא התעלם מעדות האישה לגבי התעללות נפשית שעברה שכללה שטיפות מוח, פחד ואיומים.

האישה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר התעלם מכך שבהסכם קיבל הבעל, באופן מיידי, שלושה נכסי מקרקעין ובתוכם את הנכס העיקרי שנצבר במהלך החיים המשותפים, בית הצדדים.

כמו כן, נטען כי בית המשפט קמא אף התעלם מכך שהאישה העידה כי חלק מהחשבונות שייחס הבעל בעת ההסכם למערערת הם חסכונות של הילדים וכן כספים הכוללים קופות גמל אשר ישתחררו 22 שנים לאחר אישור ההסכם.

כך גם נטען כי על אף שרבים פסקי הדין שבהם בית המשפט קובע שהאישה "ויתרה" תמורת גירושין ומכשיר את הוויתור, הרי בענייננו לא היו גירושין והאישה שבה לחיות עם הבעל.

נוסף על כך, האישה טענה כי בית המשפט קמא הוטעה לחשוב כי עורכי הדין מייצגים את שני הצדדים, אולם בפסק הדין קובע קביעה הפוכה. בנוסף התעלם בית המשפט מכך שעורכי הדין של הבעל החתימו את שני הצדדים על אותו ייפוי כוח בעניין הסכם יחסי ממון, ללא כל הבחנה בין הצדדים.

כך גם לא הביא בחשבון את התנגדות הבעל להבאת עורכי הדין לעדות ואף טען לחיסיון עו"ד-לקוח, שכן האירוע לא חוסה תחת הגדרת החיסיון לאור נוכחותה של האישה בעת האירוע.

המחלוקות שעמדו לפני בית משפט קמא, היו בעיקרן מחלוקות עובדתיות, והן האם ההסכם ניתן לביטול עקב פגמים בהסכמה (סחיטה, עושק וכיו"ב) והאם ההסכם בוטל על ידי התנהגות הצדדים.

בית המשפט קמא הכריע בצורה יסודית ומנומקת בפסק דינו, לאור התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי הסכם הממון לא בוטל על ידי התנהגות וזאת לאור העובדה שמלכתחילה צפו הצדדים מצב בו לא יתגרשו וימשיכו לחיות יחד, ובהתחשב בכך שהצדדים שמרו על הפרדה רכושית לאחר ההסכם.

כך גם, בית המשפט קמא המשיך ובדק את טענות האישה, אחת לאחת, הטענות בדבר כפיה וסחיטה באיומים; עושק; הטעיה; ולא מצא כי התקיימו עילות אלו.

קביעות אלה של בית המשפט קמא הינן קביעות עובדתיות, שהתבססו על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, מהן התרשם באופן בלתי אמצעי, על בסיסן קבע ממצאי מהימנות, ועל עצם העובדה שאישר את ההסכם מלכתחילה, והעדיף את גרסת הבעל על-פני גרסתה של האישה באשר לנסיבות החתימה על ההסכם.

למעשה, עתרה האישה להתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, מבוססות על התרשמותו מן העדים ועל עדות האישה.

 

ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה שבית משפט לענייני משפחה קבע

ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים.

הכלל המשפטי בנוגע להסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין קובע כי ניתן לבטלם, אם נפל פגם בכריתתם, אך על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול (ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים).

 

להסכם ממון מעמד מיוחד ותוקף כפול

משנה תוקף יש להסכם ממון בין בני זוג שהמחוקק נתן לו מעמד מיוחד, כאשר כבר נפסק כי ספק אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, מבלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור, יכול בן זוג להשמיע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי (ראו לעניין זה רע"א 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3) 421).

 

עילת העושק לא הוכחה

זאת ועוד, באשר לטענת העושק, בית המשפט קמא קבע כי האישה לא הוכיחה כי היא סובלת מחולשה שכלית או גופנית או כי היא חסרת ניסיון שכן האישה היא סגנית מנהלת בית ספר.

בנוסף, האישה הוסיפה להתגורר עם הבעל עוד שש שנים, וכאשר עזבה את בית המגורים, היא כתבה מכתב למשיב, וממנו משתמע כי יש למערערת חופש בחירה, ואין בו כדי להעיד על עושק בהסכם הגירושין.

 

לא היה קיפוח כי הנכסים ממילא היו שייכים לבעל טרם הנישואין

כמו כן, בית המשפט קמא ציין כי הבעל סיפק אסמכתאות, כי נכסי הנדל"ן היו שלו עוד לפני נישואיו למערערת, כך שלכאורה לפחות, אין קיפוח בכך שנכסי הנדל"ן נשארו בבעלותו. כך גם לגבי הדירה, שנמכרה כדי לממן את רכישת דירת המגורים של הצדדים.

האישה לא סיפקה כל אסמכתא לכך, שאפילו לכאורה היא קופחה בחלוקת רכוש של בני הזוג, או שתנאי החוזה עליו חתמה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

 

חסיון עורך דין לקוח

אין לקבל את טענת הבעל כי לא יכול היה בית המשפט להעיד את עורכי דינו בגלל חיסיון עורך דין-לקוח.

אין השיחה עם האישה חוסה תחת החיסיון, שכן האישה הייתה נוכחת במהלך השיחה. הלכה ידועה היא כי רואים בלקוח כמוותר על החיסיון כאשר השיחה עם עורך הדין מתבצעת בנוכחות אדם שלישי, שאינו איש סודו של הלקוח.

במידה ואכן יש אמת בגרסת הבעל, כי לא היו איומים במסדרונות בית המשפט, הרי שאין בהעדת עורכי דינו משום הפרת החיסיון בכל מקרה, כל אשר נדרש מהם הוא לאשר כי אין שחר להאשמות האישה. לאור האשמות כה חמורות כלפי עורכי הדין, דומה כי היה מצופה מהם לבוא ולהעיד כי אין אמת בגרסתה של האישה וזאת למצער כדי לטהר את שמם.

אין בטענות אלה של האישה כדי לפגום בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, אשר קבע כי לא היו סחיטה באיומים במסדרונות בית המשפט, בהתבססו על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים, ובעיקר עדותה של האישה עצמה, ובחינת הראיות אשר הונחו בפניו.

בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית שכן לאחר ההסכם הם הפרידו את חשבונות הבנק, ואין כל סימוכין, למשיכה כלשהי של איש מחשבון רעהו.

בית המשפט קמא הדגיש כי האישה העידה על כך שהצדדים לא פתחו חשבון משותף ועל כך שהבעל "נפנף" כל הזמן בהסכם ובתמונות בכל עת שהיה בין הצדדים ויכוח.

לבסוף, ניתן ללמוד מסעיף 2 להסכם כי מלכתחילה צפו הצדדים מצב בו לא יתגרשו וימשיכו לחיות יחד.

"אשר לאפשרות לבטל הסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט נפסק כבר כי אפילו נוצר הסכם מכללא, אין בהסכם כזה כדי להועיל, באשר ביטולו של הסכם הממון, יכול להיעשות רק על ידי הסכם ממון שיעשה בכתב ויאושר על ידי בית המשפט (ראו לעניין זה: ת.א. (ת"א) 1179/92 פלונית נ' פלוני (30.5.1993) וראו גם: ע"מ (ת"א) 1194/02 ג' כ' נ' ד' כ' (14.8.2003)).

בית המשפט אכן קיבל טענה של ביטול בהתנהגות ב- ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פ"ד מ"ט(2) 508, אך מדובר במקרה חריג בו בני הזוג התגרשו ולאחר מכן המשיכו לגור ביחד כידועים בציבור במשך 16 שנים לאחר אישור הסכם הגירושין (ראו לעניין זה גם תמ"ש (ק"ג) 29180-02-15 פלונית נ' אלמוני).

לאור המובא לעיל, ובתחשב בפסיקה אשר קבעה כי ביטולו של הסכם ממון שאושר בבית המשפט מחייב הסכם בכתב שיבטל את ההסכם הקודם, כאשר האפשרות לביטול על ידי התנהגות צומצמה למקרים נדירים ומיוחדים, ברי כי המקרה שלפנינו לא נמנה על אותם מקרים.

 

יתר על כן, בית המשפט גם בחן את עילות הביטול לגופן ודחה כל אחת מהן.

האישה לא הסתפקה בכך אלא טענה טענה, אשר לכאורה יש בה משום סתירה לטענות הקודמות, כי ההסכם בוטל בהתנהגות, דהיינו – הכרה בהסכם תקף שבוטל בהתנהגות ובניגוד לאשר טענה כאילו נפל פגם בכריתת הסכם הממון. גם לנושא זה נדרש בית המשפט קמא ואכן בצדק קבע כי במקרה דנן ברי שההסכם לא בוטל בהתנהגות אלא הפוך מכך.

נראה כי הבעל התנה את החזרה לחיים המשותפים בהסדרה מראש של כל העניינים הרכושיים ולכן, ולא בכדי, נכרת ההסכם באופן שצויין מפורשות כי תנאיו יחולו גם אם הצדדים יחזרו לחיות יחדיו וכשגם בתקופה שגרו יחדיו, לפי גרסת האישה "נפנף" הבעל בהסכם.

 

ביטול הסכם צריך להיעשות בפרק זמן סביר

לבסוף, גם אם היה ממש בטענותיה של האישה, הרי לא ביטלה את ההסכם תוך זמן סביר וכפי שפורט לעיל, גם ביחס לכפייה או האיום הנטען הרי גם יסוד זה חלף וכראייה מכתבה האחרון של האישה. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".

יחד עם זאת, האישה לא מחתה במהלך שש השנים בהן גרה עם הבעל על הפגם אשר נפל בהסכם ולא ביקשה לבטלו תוך זמן סביר. עולה כי למערערת חופש בחירה וכי למצער פסקה הכפייה, ככל שהייתה כפייה בכל הנוגע לנסיבות החתימה על הסכם הגירושין.

 

למעלה

לצורך קבלת יעוץ ראשוני,

לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח,

וכן להצעת מחיר

לתאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

ּ