בגץ על פסק דין של בית הדין הרבני לעניין כריכה, כנות וזכויות ילדים כגורם עצמאי

בגץ על פסק דין של בית הדין הרבני לעניין כריכה, כנות וזכויות ילדים כגורם עצמאי

 

בג"צ על פסק דין של בית הדין הרבני לעניין כריכה, כנות וזכויות ילדים כגורם עצמאי

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

 

ברוב המקרים יש כיבוד ערכאות הדדי

בבג"צ 787/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו, 26.10.2015] הוגשה ונדונה עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר קבע – שלא כדין - ופסק כי הסמכות לדון בתביעת ילדים קטינים בעניין מזונות ילדים מסורה בידי בית הדין הרבני האזורי עקב כריכתה בתביעות הגירושין שהגישו הצדדים האחד כנגד משנהו.

לטענת העותרים, בית הדין הגדול חרג מסמכותו ופעל בניגוד להלכה מושרשת, תוך פגיעה קשה במעמדם של קטינים כבעלי דין עצמאיים.

ברוב המקרים כאשר בית המשפט פוסק מזונות זמניים לילדים מכבד בית הדין הרבני את המצב שנוצר ומפאת כיבוד ערכאות הדדי נמנע מלפסוק ולהתערב.

לא כך היה במקרה שלפנינו בו נאלץ בג"צ להתערב.

רקע עובדתי

בחודש נובמבר 2012, הגישה האישה לבית הדין האזורי תביעת גירושין, בה ציינה כי היא מבקשת "לקבוע מזונות שיאפשרו לי להמשיך לגדל את הילדים בכבוד".

בראשית חודש דצמבר 2012 ביקשה העותרת- האישה לסגור את תיק הגירושין – זאת, לדבריה, בעקבות הצעת הבעל כי הצדדים יפנו לייעוץ. אולם, הבעל מיהר להביע התנגדות לסגירת התיק, ואף הגיש תביעה משלו לגירושין, ולחילופין לשלום בית, בה כרך את סוגיית מזונות הילדים.

בסופו של דבר, תביעת הגירושין של העותרת נותרה גם היא פתוחה ועומדת.

במהלך הדיון הראשון שקיים בית הדין האזורי בתביעות הגירושין, הודיעה העותרת שהיא אינה מסכימה כי בית הדין ידון במזונות הילדים. לפיכך, נמנע בית הדין האזורי מדיון בסוגיה – אף שהובהר לו כי הילדים טרם הגישו תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה.

למחרת הדיון ביקש הבעל כי הדיון הקרוב יעסוק בסוגיית מזונות הילדים, ובית הדין האזורי נעתר לבקשתו. עם זאת, בינואר 2013 הבהיר בית הדין כי במהלך הדיון יישמעו גם טענות מקדמיות באשר לעצם סמכותו.

בו ביום, פנו הילדים – באמצעות אמם, האפוטרופוס הטבעי שלהם – לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, והגישו תביעת מזונות כנגד הבעל. דיון ראשון בתביעה זו התקיים בפברואר 13, ובסיומו פסק בית המשפט לענייני משפחה לילדים מזונות זמניים.

במרץ 13 דחה בית הדין האזורי את בקשת הבעל לדון בסוגיית מזונות הילדים, וקבע כי בנסיבות העניין – לרבות פסיקת המזונות הזמניים בבית המשפט – אין בידו של ביה"ד להתערב בנידון.

לאחר שבקשה נוספת מטעמו נדחתה אף היא, הגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול בקשת רשות ערעור כנגד הכרעת הערכאה הראשונה לפיה היא נעדרת סמכות לדון במזונות הילדים, ודרש כי בית הדין הגדול יקבע כי לבית הדין האזורי סמכות לדון גם במזונות קטינים.

יצוין כי בעוד הבקשה תלויה ועומדת, הגדיל בית המשפט לענייני משפחה את היקף המזונות הזמניים, והורה לצדדים לעדכן אותו אודות הכרעת בית הדין הגדול.

ערב הדיון בבקשת רשות הערעור שב בית הדין האזורי על עמדתו בסוגיית הסמכות. על פי השקפתו, תביעת המזונות נכרכה כהלכה בתביעות הגירושין שהגישו העותרת והבעל, ובני הזוג אף הסכימו להתדיין בבית הדין הרבני במסגרת הסכם שיפוט שערכו. יחד עם זאת קבע בית הדין האזורי כי מאחר והילדים לא היוו צד פורמאלי לתביעות הכרוכות – או להסכם השיפוט – ומשום שלא התקיים בבית הדין האזורי דיון מהותי ונפרד בעניינם, הרי שהסמכות לברר את תביעתם העצמאית מסורה לבית המשפט.

בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות ומשיקולי יעילות, החליט אפוא בית הדין האזורי להותיר בידי בית המשפט גם את בירור תביעת העותרת להחזר הוצאות בגין מזונות הילדים – למרות שהיא, כשלעצמה, מצויה בסמכותו.

בנובמבר 13 קיבל בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור מטעם הבעל, והכריע כי הסמכות לדון במזונות הילדים מסורה לבית הדין הרבני. בית הדין הגדול מצא שאין צורך לקבוע מסמרות באשר לתוקף הסכם השיפוט שערכו בני הזוג, הואיל ודי בכריכה שביצעו על מנת להקנות לבית הדין הרבני סמכות ייחודית ולמנוע מהילדים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.

אליבא דבית הדין הגדול, הלכת שרגאי, אשר הגבילה את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדיון בתביעת האישה להשבת הוצאותיה עבור מזונות הילדים – וקבעה כי הילדים רשאים להגיש לבית המשפט תביעה עצמאית לקבלת מזונות – איננה תקפה עוד.

לדידו של בית הדין הרבני בגדול צירוף פסקי הדין של ערכאה זו בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ובבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, מלמד כי זכות תביעה עצמאית לילדים תקום רק אם יוכח כי בית הדין לא העניק משקל ראוי לעניינם.

זאת ועוד, נוכח השלב המוקדם שבו הגישו הילדים את תביעתם לבית המשפט לענייני משפחה – בטרם התקיים דיון כלשהו בבית הדין האזורי – אין יסוד לחשש כזה, ומכאן שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות הייחודית לפסיקת מזונות הילדים. בית הדין הגדול הורה, אפוא, להשיב את הדיון בסוגיה לבית הדין האזורי.

כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו בה ניתן צו על תנאי.

טענות הצדדים – טענת האם העותרת המייצגת את עניינם של הילדים

לטענת העותרים, בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר התעלם מההלכה המושרשת, הקובעת כי בתי הדין הרבניים אינם קונים סמכות לבירור תביעה למזונות ילדים – להבדיל מתביעה להשבת הוצאות האם בגין המזונות – באמצעות כריכה.

העותרים גורסים כי בית הדין הגדול נתלה באמרות אגב למרות שבג"צ חזר והבהיר שאין בדעתו לסטות מן ההלכה הקיימת ולפגוע במעמדם העצמאי של הילדים.

לדעתם של העותרים, המבחן המהותי שאומץ בעניין פלוני, נועד לצמצם את ההתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים שניתנו מכוח הסכמת הצדדים ובחירתם הרצונית, אך אין להחילו במצב שבו הסמכות נכפית באמצעות כריכה שביצע אחד הצדדים.

זאת ועוד, יש להבחין בין הגשת תביעה עצמאית לאחר שבית הדין הרבני כבר נדרש לסוגיית המזונות, ובין המקרה שלפנינו בו הגישו הילדים את תביעתם בטרם נדרש בית הדין לסוגיה – ולמעשה, לאחר שבחר להימנע מדיון בה. בנסיבות אלה, קבלת עמדת בית הדין הגדול משמעה איון מוחלט של זכות התביעה העצמאית, ועם זאת אין להשלים.

העותרים מוסיפים וטוענים כי הכרעת בית הדין הגדול מבוססת על קביעות עובדתיות שגויות. לדידם, העותרת מעולם לא כרכה את מזונות הילדים בתביעת הגירושין שהגישה, ולכל היותר תבעה את השבת הוצאותיה בגין המזונות.

הטופס הסטנדרטי שמילאה העותרת, שבו הילדים אף לא נרשמו כתובעים, אינו יכול להוות אינדיקציה לכריכת סוגיית המזונות – לבטח, על רקע ההתנגדות שהעלתה העותרת בהזדמנות הראשונה שנקרתה לה.

אשר לכריכה שביצע הבעל, לא זו בלבד שאף במסגרתה הילדים לא נרשמו כתובעים, אלא שהיא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה: הן תביעת הגירושין שהגיש הבעל והן הכריכה אינן כנות ותכליתן היחידה הינה חסימת דרכם של העותרים לבית המשפט.

בהתייחס להסכם השיפוט, העותרים טוענים כי ייתכן והוא מזויף, ומכל מקום מדובר בהסכם שנחתם תחת לחץ ומבלי שהעותרת תבין את משמעותו. כך או כך, אין בו, לטענתם, כדי לשלול את זכות התביעה העצמאית של הילדים.

טענות הבעל – המשיב לעתירה לבג"צ

מנגד, הבעל סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין הגדול. לדידו, אין ספק שהעותרת הסכימה כי הדיון במזונות הילדים יתקיים בבית הדין האזורי. כך עולה מהסכם השיפוט שערכו הצדדים, מבקשת העותרת לקבלת מזונות זמניים במסגרת הדיון שהתקיים וכן מעצם כריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין שהגישה.

משכך,  לדידו של הבעל, אין ספק שבית הדין האזורי קנה סמכות לדון בתביעת המזונות. אשר על כן, יש ליישם את המבחן המהותי, ולהורות כי בהעדר בסיס לחשש מפני התייחסות לא הולמת לעניינם של הילדים, לא תקום להם, בשלב זה, זכות תביעה עצמאית. לבסוף, מעלה הבעל טענות לחוסר ניקיון כפיים של העותרת, ולחוסר תום לב שנפל בהתנהלותה.

עמדת הייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים

לעומת הבעל, המדגיש את אלמנט ההסכמה, בית הדין הרבני האזורי והגדול  (באמצעות הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני) סבורים כי הכריכה כשלעצמה שוללת את זכות התביעה העצמאית במקרה זה.

לדידם, הלכת שרגאי אמנם עומדת על מכונה ואינה מאפשרת כריכה של תביעת מזונות הילדים – להבדיל מתביעה להשבת הוצאות שהוצאו בגינם – בתביעת הגירושין. אולם, המבחן המהותי שאומץ בפרשת פלוני מצמצם באופן דרמטי את השלכותיה של הבחנה זו, וקובע כי הסיווג הפורמאלי של תביעת המזונות אינו משמעותי: כל עוד נתן בית הדין הרבני את דעתו על אינטרס הקטינים והחלטתו אינה מקפחת אותם, לא ניתן יהיה לרוקן את הכרעתו מתוכן באמצעות הגשת תביעה עצמאית.

זאת, אף שהתביעה שבה דן הוגדרה באופן פורמאלי כתביעת השבה בלבד. משכך, בית הדין האזורי והגדול סבורים כי גם במצב שבו טרם ניתנה החלטת בית הדין הרבני, כפי שקרה בענייננו, על בית המשפט לפעול בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות ולהימנע מהתערבות בסוגיית המזונות.

האירועים שלאחר הגשת העתירה

במרץ 2014 דחה בית הדין האזורי את טענת העותרת, לפיה סגירת תיק הגירושין שפתח הבעל – כתוצאה מסירובו המתמשך לגרש את אשתו – שוללת מיניה וביה את תוקף הכריכה שביצע.

על פי השקפת בית הדין האזורי, במצב כזה רשאי הבעל לכרוך את הדיון במזונות הילדים בתביעת הגירושין של העותרת, ומכאן שסמכותו בעינה עומדת.

שתי החלטות סותרות בערכאות השונות שאינן מתיישבות זו עם זו

ביוני 14 פסק, אפוא, בית הדין בסוגיית המזונות, ואימץ את ההסדר שקבע בית המשפט באשר למזונות הזמניים – למעט הפחתה בהוצאות המדור.

עם זאת, בינואר 15 החליט בית המשפט לענייני משפחה – בין היתר, בהסתמך על דברי הנשיא א' גרוניס בדנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני, מהם עולה כי הכריכה בפני בית הדין הרבני עודנה מוגבלת למישור היחסים שבין בני הזוג– כי סוגיית מזונות הילדים מצויה בסמכותו.

בית המשפט הוסיף כי בחירתו של הבעל להימנע מתשלום דמי המזונות שהשית עליו אפילו בית הדין האזורי עולה כדי חוסר תום ושומטת את הבסיס מתחת לטענותיו במישור הסמכות. לפיכך, שב בית המשפט ופסק לילדים מזונות זמניים – הפעם, בשיעור גבוה מזה שקבע בית הדין האזורי.

בין לבין חייב בית הדין הרבני את הבעל לגרש את אשתו ונתן פסק בנדון.

כתבי הטענות שהגישו הצדדים בשבועות האחרונים מלמדים כי הגט טרם ניתן. עוד יצוין כי הליכי גישור שהתקיימו בין הצדדים, לרבות על פי הפניית בג"צ, לא עלו יפה.

התערבות בג"צ תהיה רק בנסיבות חריגות ובחריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי

כידוע, בית המשפט העליון אינו משמש כערכאות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הרבני. אולם, בנסיבות חריגות – למשל, חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי – יהיה מקום להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהכרעות בית הדין (בג"ץ 4947/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים).

בג"צ קובע כי בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר הורה על השבת הדיון במזונות הילדים לבית הדין האזורי. אשר על כן, דין העתירה להתקבל.

מובהר כי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, קובע כי בענייני מעמד אישי – דוגמת מזונות ילדים – הסכמת הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני תקנה לו סמכות שיפוט מקבילה.

אולם, במקרה שלפנינו הבהיר בית הדין הגדול כי איננו צריכים לקבוע מסמרות לגבי תוקף ההסכם במקרה זה. בהעדר קביעה פוזיטיבית לגבי תוקף הסכם השיפוט שנחתם, לכאורה, על ידי העותרת והבעל, ברי כי – על רקע טענות העותרים בעניין – אין לראות בו בסיס הולם לסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות הילדים.

אכן, בית הדין הגדול השליך את יהבו על סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט ייחודית לדון במזונות ילדים, מקום שעניין זה נכרך בתביעת הגירושין.

שלושת התנאים המקדמיים לכריכה

כידוע וזוהי הלכה מימים ימימה - תוקף הכריכה מותנה בעמידתה בשלושה מבחני עזר שנועדו למנוע את ניצולה לרעה בידי בעל דין המבקש לחסום את דרכו של הצד שכנגד אל הערכאות האזרחיות:

יש להוכיח כי תביעת הגירושין שבה נכרך עניין המזונות הוגשה בכנות, ומתוך כוונה להתגרש;

כי הכריכה עצמה כנה, ואינה אלא אמצעי להתחמקות מתשלום המזונות;

וכי הכריכה נעשתה כדין (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל).

התנאי הראשון – כנות תביעת הגירושין

הצבת התנאים למתן הגט מלמדת כי לא היה בדעתו של המשיב ליתן גט לעותרת עד אשר תסכים לוויתורים שהיה מעוניין בהם. בהתחשב בכך תביעת הגירושין שהגיש המשיב לבית הדין הרבני לא הייתה כנה (עניין פייג-פלמן, עמ' 141).

דומה כי קביעה זו הולמת היטב את נסיבות העניין שלפנינו. הבעל הגיש, כזכור, תביעה לגירושין ולחלופין לשלום בית – שבה כרך לכאורה את עניין מזונות הילדים. אמנם, עולה מהחומר כי הבעל הציע תחילה שהעותרת תסגור את התיק וכי הצדדים יפנו לייעוץ, אך משביקשה העותרת לפעול בדרך זו, מיהר להגיש התנגדות לבקשת הסגירה מטעמה ולהגיש תביעה משלו. על רקע זה יש לבחון את ההתנהגות הדיונית של הבעל.

כבר בכתב התביעה הדגיש הבעל כי במידה והעותרת תסרב לשלום בית הוא מבקש לחייב אותה בגירושין בכפוף לתנאים שהוא יציב. כלומר, לאחר שפנה הבעל לעותרת כאמור, התנה את נכונותו להעניק לה גט בכך שזו תציית באופן מלא לתכתיבים שיציג בפניה באופן חד צדדי. אכן, התחקות אחר מעלליו במהלך השנים שחלפו מאז הגשת תביעת הגירושין מלמדת כי הצהרתו זו של הבעל לא הייתה בגדר פליטת קולמוס אקראית.

דברים אלה מעידים כאלף עדים כי הבעל הגיש את תביעת הגירושין אף שבמשך תקופה ארוכה הוא שלל מכל וכל את האפשרות להעניק לאשתו גט – יהיו התנאים אשר יהיו. דבר זה מצביע על העדר כנות בתביעת הגירושין.

גם כאשר חל שינוי בעמדתו, הוסיף הבעל להתנות את מתן הגט בתנאים שונים ומשונים. בנסיבות אלה, נקל לקבוע כי התנאי בדבר כנות תביעת הגירושין לא התקיים.

ממילא שכריכת מזונות הילדים בתביעת הבעל אינה מקנה לבית הדין הרבני סמכות כלשהי (ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט(4) 775).

התנאי השני – כנות כריכה

זאת ועוד, מן החומר שלפני עולה כי אף התנאי השני, בדבר כנות הכריכה, לא התקיים בענייננו. כך מלמד כתב התביעה של הבעל בנושא מזונות הילדים, לרבות שיעור המזונות שהציע לשלם עבור שלושת הילדים – שיעור נמוך באופן יוצא דופן (ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט(4) 775).

בהקשר של נסיבות המקרה, הבעל בחר שלא לשלם את המזונות שהשית עליו בית הדין האזורי – אותו בית דין עצמו שלמען ההכרה בסמכותו הוא נאבק בנחישות כה רבה.

ההתעלמות מפסק דינו של בית הדין האזורי – אשר הובילה להיווצרות חוב מזונות בסך כ- 150,000 ₪, נכון למועד ההחלטה האמורה – מעצימה את הרושם העולה מכתב התביעה ומלמדת כי כריכת סוגיית המזונות בתביעת הגירושין נועדה אך לחסום את דרכם של הילדים לבית המשפט, ותו לא.

העניין נלמד ממכלול התנהלותו של העותר מראשית ההליך ובזמן הגשת התביעה.

אשר לטענות כי העותרת עצמה כרכה את סוגיית המזונות בתביעת הגירושין שהגישה, נראה כי בנסיבות העניין כריכה זו נטולת תוקף. העותרת, שלא הייתה מיוצגת באותה עת, הגישה את תביעת הגירושין שלה על גבי טופס סטנדרטי של בית הדין הרבני והילדים כלל אינם רשומים בו כתובעים.

סכום המזונות בו נקבה העותרת בטופס שכותרתו הרצאת פרטים בתביעה למזונות (אף הוא טופס סטנדרטי) סתמי, ואינו מבוסס על פירוט כלשהו באשר לצרכי הילדים. בנסיבות אלה, ובייחוד על רקע ההתנגדות הנחרצת שהעלתה העותרת כבר בהזדמנות הראשונה לסמכות בית הדין האזורי, היה מקום להיעתר לבקשתה ולהימנע מלדון בסוגיית המזונות.

למעשה, כך אכן נהג בית הדין האזורי במהלך הדיון הראשון, ובזאת היה מסתיים העניין אלמלא פעולותיו חסרות תום הלב של הבעל, אשר ביקש לחסום את דרכם של העותרים אל בית המשפט. אשר על כן, ראוי להגן על העותרים מפני ניצולם לרעה של הליכי המשפט בידי הבעל ולאפשר לילדים להגיש את תביעת המזונות העצמאית שלהם בבית המשפט לענייני משפחה.

ישנו ספק רב האם האזכור הכללי והסתמי של מזונות הילדים בכתב התביעה, כפי שתואר לעיל, עולה כדי כריכה של זכות התביעה העצמאית של הקטינים.

בית הדין האזורי היה מודע היטב לכך שבאותה עת טרם הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. אף על פי כן, נמנע בית הדין מדיון במזונות הילדים, ויצא מהנחה שהתביעה העצמאית מעולם לא נכרכה.

למעשה, ניתן לעמדה זו ביטוי מפורש ומנומק בהחלטת בית הדין בה נאמר באופן חד משמעי – בהסתמך על אי הופעתם של הילדים בכתב התביעה – כי התביעה הינה תביעת השבה בלבד.

בנסיבות תיק זה יש להעניק משקל לקביעה העובדתית הנחרצת של הערכאה הדיונית בדבר תוכנה המוגבל של הכריכה שביצעו הצדדים, והתייחסותה אך ורק לאלמנט ההשבה. הנפקות לענייננו היא בכך שהשאלה העקרונית בדבר הסמכות לכרוך את תביעת המזונות כלל אינה מתעוררת, שהרי בפועל לא נעשתה כריכה כזו.

בג"צ בוחר שלא להכריע בשאלה העקרונית בדבר סמכות בית דין רבני לדון במזונות ילדים

הנה כי כן, אין צורך להידרש לסוגיות עקרוניות כלליות שונות שהועלו על ידי באי כוח הצדדים ובפסק דינו של בית הדין הגדול בדבר היקף סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות למזונות ילדים, ובדבר התחרות שבין בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה בווריאציות עובדתיות מגוונות.

העניין מתמקד בשאלה העובדתית יותר של כריכת מזונות הילדים. כאן מצויות שתי משוכות בדמות הכריכות שבוצעו בתביעות הגירושין שהגישו העותרת והבעל. חוסר תום הלב הבולט של הבעל הוא המכנה המשותף שמוביל למסקנה כי רכיב מזונות הילדים לא נכרך כדין.

הכריכה נפסלת בשל העדר כנות בתביעה הגירושין ובכריכה עצמה

עולה כי כריכת הבעל פסולה מכל וכל, הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה. לעומתו, העותרת מעולם לא ביקשה לכרוך את סוגיית מזונות הילדים.

על כן בוטל פסק דינו של בית הדין הגדול במסגרתו נקבע כי הסמכות לדון במזונות הקטינים נתונה לבית הדין הרבני, והסכמות הוקנתה לבית המשפט לענייני משפחה.

 




ליצירת קשר לצורך קבלת יעוץ ראשוני, לתאום פגישה במחיר מוזל ונוח, וכן להצעת מחיר
טלפונים
טל במשרד – 03-6969916
03-6954380, 03-6963093
נייד למקרים דחופים
058-4919100
דואר אלקטרוני
אפשר לפנות בשאלות למייל - בכל שעה - 24 שעות ביממה, ונענה באופן מיידי
leibo22@zahav.net.il או leibolaw@zahav.net.il
טופס יצירת קשר


עו"ד אלינור ליבוביץ
25 שנים ותק בתחום הגירושין
גירושין מייסדת ובעליו של משרד עורכי דין
גירושין ונוטריון, הנחשב כאחד המובילים
והאיכותיים בתחום הגירושין.
קרא עוד על עורכת דין אלינור ליבוביץ....

לקבלת ייעוץ צרו

קשר 03-6969916










הרשמה לרשימת תפוצה
דואר אלקטרוני *
שם *
מעוניין לקבל עדכונים חודשים למייל
© כל הזכויות שמורות לאלינור ליבוביץ, עורכת דין גירושין
Google+